לפני חודש בלילה יצאתי לפגישה עיוורת.
אני כל כך שונא את הפגישות האלה. הלחץ, המתח, כל המחשבות שרצות
בראש איך היא נראית  ומה היא תחשוב עלי? מה להגיד במשפט
הראשון? ומה יקרה עם פתאום השיחה תיתקע והמילים יתחלפו במבוכה.
אין ספק אני שונא פגישות כאלה! אבל הפעם זה היה שונה. לפני
חודש בלילה יצאתי עם עצמי לבליינדייט.
נפגשנו בכניסה לבית הקפה, שנינו איחרנו בדיוק ברבע שעה.
הסתכלתי על עצמי והוא הזכיר לי אותי מאוד איו ספק, הייתה כימיה
בינינו כבר ממבט ראשון.
אני ועצמי נכנסנו לבית הקפה והזמנו ביחד נס קפה על בסיס חלב עם
חצי כפית קפה.

כל החששות האלה של בליינדייט בכלל לא צצו כשהייתי עם עצמי,
השיחה בינינו זרמה וככל שהזמן עבר הבנו כמה שאנחנו דומים.

לפני חודש בלילה, התאהבתי שוב, אבל הפעם על באמת.
עצמי סיפר לי שהוא עובד בעבודה משעממת ועדין גר עם ההורים. הוא
גם סיפר שאף פעם לא היה לו ממש קשר רציני ושהוא די בישן במצבים
האלה - הסתכלתי עליו בעיניים פעורות, זה בדיוק המצב שלי!
החלטנו ללכת לטיול וסיימנו אותו בים, עצמי שלף בקבוק וודקה
והתחלנו לשתות.
אחרי חצי שעה כבר היינו שיכורים. סיפרתי לעצמי על החיים שלי
ומאוד התרגשתי כשהוא אמר לי שגם הוא מאוכזב ושגם אותו התסכול
לא עוזב. אחרי זה שתקנו, ואז עצמי נישק אותי.

לפני חודש בלילה שכבתי עם עצמי. ( או יותר נכון הבאתי ביד).
בבוקר כשקמנו החלטנו לעשות מעשה! אספנו את החפצים שלנו
ועזבנו.
עצמי הפסיק לדבר עם החברים שלו בפלאפון ואני ניתקתי את הקשר עם
ההורים.

אף אחד לא מפריע לנו עכשיו, ואנחנו גם לא רוצים שמישהו יתקרב.
טוב לנו ככה! ואנחנו מאושרים.
אבל לפעמים, בלילה סוער, כשיורד מבול והחלונות רועדים מסופות
רעמים. אני ועצמי שוכבים מתחת לשמיכת הפוך הגדולה והחמימה
ומפנטזים, על שלישיה.