מר גולדברג ירד מרכב השטח היוקרתי שלו ונעמד מול יער האלונים.
הפועלים עדין לא הגיעו, השמש התחילה לבצבץ בין ההרים וערפל
הבוקר עטף את כל האזור.
מר גולדברג לקח נשימה עמוקה ורסיסי ערפל נאגרו בריאותיו. הריח
הזה של בוקר בטבע החזיר אותו הרבה לאחור, לתקופה שהוא לא היה
מר גולדברג אלא שמואל, או יותר נכון  "שמוצי השמן".

הצופים תיכננו מחנה לפתיחת השנה, שמוצי לא רצה ללכת אבל אבא
שלו הכריח אותו. הוא אפילו הכין לו יתדות לאוהל מעץ, כאלה שפעם
היו מקימים איתם אוהלים.
אמה הכינה לשמוצי תיק גדול עם הרבה קופסאות שימורים, "אני
מפחדת שתהיה רעב, היא חייכה לשמוצי "אני ממש לא סומכת על האוכל
בצופים".

אמא הסיעה את שמוצי לשבט. דבר ראשון היא ניגשה למדריכה ולראש
השבט וביקשה שיזכירו לשמוצי לקחת כדור נגד גזים, כל שלוש שעות.
אחר כך היא נפרדה משמוצי וגם זלגו לה כמה דמעות.
אמה נסעה ושמוצי התבונן בפניהם הצוחקות של המדריכים שסימנו לו
מרחוק שלא ישכח לקחת כדור.

שמוצי הרים את התיק הכבד שאמא הכינה וצעד לפינה הקבועה שלו
בצד, רחוק מכולם.
השבט הגיע ליער האלונים, המדריך חילק את כולם לזוגות, כל זוג
מקים ביחד אוהל בשביל הלילה. המדריך שכרגיל, ריחם על שמוצי
שאין לו בן זוג, ליטף את  ראשו וניחם אותו שזה לא נורא כי גם
ככה הוא צריך אוהל שלם רק בשביל עצמו. שמוצי הסכים עם המדריך
וניגש לבנות לו את ביתו ליומיים הקרובים.
כששמוצי הוציא את היתדות שאבא הכין לו, כולם צחקו. " מתאים לך
להקריץ דברים כאלה" צחק בן שהיה הנסיך של הכתה, "בטח אבא שלך
מצא את היתדות בזבל, מתי שהוא מצא גם אותך".          
שמוצי לא הגיב, הוא היה רגיל וחוץ מזה סתווית היתה שם והוא לא
רצה להצטייר כחוצפן על ידה. סתווית היתה המלכה של הכתה ואהבתו
הגדולה של שמוצי. "הייתי עושה הכל בשביל להשיג אותה" הוא תמיד
היה מהרהר לעצמו, אבל בינינו על אוכל הוא לא היה מוותר.

כשכולם הכינו ארוחת צהרים, שמוצי היה אחראי על אפיית הפיתות.
כשלא יצא מזה כלום המדריך די התעצבן והכריח את שמוצי להקיא כי
הוא היה בטוח ששמוצי בלע את כל הבצק. כולם מסביב צחקו, שמוצי
די נעלב כי גם סתווית צחקה.
בא"ש לילה שמוצי אזר אומץ וברח מהקבוצה, הוא אפילו החליט לעשות
מעשה. משהו שאף פעם לא העיז לעשות. שמוצי הלך לעץ האלון הגדול
שניצב ליד האוהל של סתווית וחרט, באותיות דפוס גדולות, שבאות
מבפנים: " שמוצי אוהב את סתווית ".

בלילה, בלילה ירוך "המלך", בן "הנסיך" ויוני "האס" באו לצבוע
את שמוצי. אחרי ש"קישטו" אותו הם החליטו שזה לא מספיק, אז הם
גם שפכו לו לנעליים קופסא של שועית לבנה ברוטב עגבנית פיקנטי.
בבוקר אחרי שסיים לנקות את משחת השניים מעניו ואת גרביו משועית
הוא התגנב למתחם האוהלים של הבנות כדי לבחון מה התקדם עם
סתווית.
ליד האוהל והעץ התרחשה המולה קטנה של ילדים מצחקקים, שמוצי בלע
שלוק של אומץ או רוק והתקרב. שהגיע לעץ כולם מסביבו פרצו בצחוק
במיוחד סתווית, מישהו שינה את הכתובת ועכשיו חרוט " שמוצי אוהב
להפליץ ".

שמוצי רץ, ברח. עד היום מספרים בצופים ששורה שלמה של עצים
צמחה מהדמעות שלו.(יותר מידי סיפורים יש להם שם, בצופים).

"מר גולדברג, הפועלים הגיעו אנחנו מוכנים". מר גולדברג הסתובב
לאחור וסרק בקפידה את צי הטרקטורים ומשאיות הכבדות שהיו פרוסים
לפניו. מר גולדברג ניגש לשופל הגדול ביותר שהיה והביט בלוגו של
"חוצה ישראל" שהיה מודבק אליו. אני רוצה שתתחיל עם העץ הזה הוא
הורה לנהג. "כן אדוני" השיב הנהג, והתחיל לכתוש את העץ, מר
גולדברג סימן גם לשאר להתחיל ותוך זמן קצר התחילו להיערם להם
גבעות של חלקי אלונים.

"8 נתיבים לכל צד" סינן לעברו המהנדס, "שמונה נתיבים לכל
כיוון" חזר מר גולדברג בלבו. "נראה אותם עכשיו מקימים פה
אוהלים".