אני מכיר אותה כבר מהגן, המשפחות שלנו עברו יחד לקיבוץ בצפון
כשהיינו בני שבע. קוראים לה יובל והיא היתה הילדה הכי יפה בגן.
ועכשיו, היא הנערה הכי יפה שאני מכיר. יש לה עיניים תכולות
בעלות עוצמה, שיער שחור גלי, שפתי דובדבן ונקודת חן על-יד עין
שמאל.
אני כבר בן 16 וחצי והיא בת 16, כל ערב יש לנו מסלול קבוע- אני
מגיע אליה הביתה, אנחנו משחקים משחק שש-בש אחד או שניים ואז
יוצאים לים. היא אף פעם לא נכנסת לים, היא תמיד אומרת שאני כמו
הים- מרגיע, אבל היא לא נכנסת לים, אז מה זה שווה?
לפעמים אנחנו לא מדברים הרבה אבל זה לא מפריע, והיום, כמו כל
ערב חמים שהיה בחודשיים האחרונים, הגעתי לביתה, אך הערב היא
היתה יפה מתמיד. צעדנו בשבילים המפותלים בין בתי הקיבוץ והגענו
לחוף, פרשנו את שמיכת צבי הנינג'ה שיש לי כבר מגיל 4 בערך, היא
נשכבה על השמיכה ואני מהרתי להכנס לים, להרטיב את גופי ולחשוב
על נקודת החן החמודה שלה.
כשחזרתי התיישבתי על ידה והיא הניחה את ראשה על ברכיי.
"חשבת פעם לנשק אותי?" היא שאלה. אני ממש הופתעתי ורציתי להגיד
משהו, אבל המילים ברחו וכשניסית בכל זאת לשאול אותה מאיפה היא
הביאה את השאלה הזאת ומצאתי את המלים לכך יצאה לי מן לחישה
שנוקה שכזאת. היא התרוממה ובהתה בי. "אתה מסמיק", היא ליטפה
אותי ברוך "אני אוהבת שאתה מסמיק" אמרה, והצמידה לי נשיקה
עדינה ונעימה על השפתיים. רציתי להגיד לה כמה שאני אוהב אותה,
ואין הזדמנות יותר טובה מזו- כשאנחנו מול הים השקט וכבר כמעט
אחרי השקיעה. אך המילים לא יצאו, ממש כעסתי על עצמי עכשיו, היא
הניחה את ראשה בחזרה על ברכיי ונרדמה.
בכל אותו הזמן שהיא ישנה, עשיתי חזרות איך אני מעיר אותה,
מחזיק את ידיה, אומר לה את אשר על ליבי- שנשאתי כעול כל-כך
הרבה זמן ומנשק אותה. כחכחתי את גרוני והתפללתי שלא תצא לי
אותה לחישה שנוקה וארורה שבגללה הסמקתי. "יובל" ליטפתי את
לחייה ברוך כמה פעמים- כך היא מתעוררת. היא הרימה את ראשה
והתבוננה בי באותן עיניים שכעסו עליי כשחטפתי ממנה את בובות
הג'י.איי.ג'ו בגן, ובאותו הזמן בעיניים  מחייכות כמו אחרי שהיא
ניצחה אותי במארס-תורכי לפני שהגענו הנה. "אני אגיד את זה הכי
מהר שאני יכול"- את זה לא תכננתי להגיד! עכשיו אני אדבוק
בתוכנית המקורית- לקחתי את ידיה, השפלתי את עיניי לרגע
וניזכרתי שהיא זאת שנישקה אותי קודם. הישרתי מבט, חייכתי
ולחשתי את המילים הרכות והמלטפות שרציתי לשמוע ממנה, "אני אוהב
אותך". יובל חייכה וחיבקה אותי חזק,לאחר כמה שניות, כשהיא
שחררה אותי מחיבוקה- שנראה כמו נצח, היא נישקה אותי שוב באותה
הנשיקה העדינה, "אני אוהבת אותך". פתאום הבחנתי בדמעה שכבר
הספיקה לעשות את דרכה אל צווארה הלבן.
הכל היה מושלם מדיי, אולי קרה משהו? אולי עומד לקרות משהו ולכן
היא מתנהגת כך? אני לא מאמין! עכשיו הבנתי- הם עוברים ללונדון,
לפני שיצאתי מהבית היום, אמא דברה בטלפון ושאלה:"אז זה סופי,
החלטתם לעבור בסוף? זאת החלטה שמחייבת שיקול דעת, חשבתם על זה
עד הסוף?" "לאן הם עוברים?" אבא שאל. "ללונדון". זאת בטוח היתה
אמא של יובל.
"אתם עוברים ללונדון?!" אני חושב שכמעט צרחתי, אותה דמעה בודדה
הפכה לנחל סוער של דמעות. היא הנהנה וחבקה אותי הכי חזק
שיכלה.

אחרי שלושה חודשים קסומים שלנו ביחד, ובנינו אותה הסלע העצומה
שסמלה את  כך שאסור לנו לשכוח שהיא עוברת, הגיע הרגע בשדה
התעופה שבו היינו צריכים להפרד. היא נשקה לי באותה הנשיקה
העדינה לזכר אותו היום שלא אשכח בחיים.