חור בחולצה שחושף כמעט וכלום.
משאיר טיפה מקום למחשבה.
רואים ממש טיפה מקפלי השומן הרבים שמציפים את גופה העתיר שומן,
שממלא את בטנה בקילוגרמים נוספים.
צורתה הנשית התעוותה לחלוטין, שדיה השתטחו בהשוואה לבטנה
התפוחה ורגליה ממש כמו בקר שנצלה ממש עכשיו בשמש הלוהטת של
תל-אביב.
13 שנים היא ככה, מאז שהוא עזב.
לא מפסיקה לטחון את כל מה שבא ליד.
ממשיכה עוד ועוד ללא שום מעצור נפשי.

היא עכשיו הגיעה לגיל 14
שמנה מתמיד, אוכלת ללא הפסקה
וכמעט ללא מודעות עצמית.
לובשת סחבות מסריחות
מלאות בריר אדום מהכבד שאכלה שלשום.

הטבעת כבר לא תצא מהאצבע. רק עם הגרזן שאיתו הוא הרג את ליבה.
הגלידה בפריזר כבר נגמרה ממזמן ובדיוק עכשיו חפיסת השוקולד
הלבן נפתחה. פיה נפער ממש כמו ים סוף, כולו מריח מדגים, אך לה
לא איכפת.
מכניסה במהרה עוד שורה ועוד שורה עד שהקוביה האחרונה נשארה,
בודדה בין אצבעותיה המנופחות. בולעת אותה ומלקקת את האצבעות,
תופחת על ביטנה המלאה ועוצמת עיניים. בחלומה היא חולמת על סוס
לבן שדוהר בחופשיות בשדות הפתוחים של מנהטן.

היא מתעוררת למשמע צלצול התנור - העוגה מוכנה. היא מוציאה מיד
החוצה ופורסת ישר פרוסת עוגה חמה. גרגר לחתול ובשבילה משולש
ענק. מכניסה את העוגה בחזרה לבפנים כדי לשמור על חומה, סוגרת
את דלת התנור, מנגבת את ידיה המלאות שוקולד על חולצתה הלבנה
וחוזרת לשבת על הכורסא עם השקע העמוק.
העוגה נבלסת תוך מספר שניות קצובות, 11 במספר. ברקע מתנגן
"It4s Raining Man" של האחיות השמנות שרק עימן היא מזדהה.
מקווה בליבה שגם הגבר שלה ינחת מלמעלה כמו גשם, אך בחוץ שרב
אופייני, חודש דצמבר ו-39 מעלות. הזיעה נוטפת על מצחה, ללא
הפסקה עושה אותה מסריחה מתמיד, אבל היא ממשיכה בבליסה של
הצ'יפס השמנוני.

צלצול בדלת. ישר היא קמה, ממהרת להסתיר את שקית הצ'יפס, צועקת
"רק שניה", שוטפת את ידיה בכיור לראשונה מזה שבוע ולובשת חלוק
פרחוני בגווני צהוב ואדום.
הדלת ממשיכה לרעוד מהדפיקות הלא פוסקות, מתקדמת לעבר הדלת, לא
מסתכלת בעינית ופותחת את הדלת. היא רואה על סף דלתה איש צעיר
בגיל 20 לחייו מחייך חיוך מאוזן לאוזן, שיערו שחור חלק, אסוף
בגומייה, לבוש בבגדים שחורים ארוכים למרות החום הזועק, נעליו
מלוכלכות מהבוץ של הגינה הלא מטופחת שלה, ידיו מאחורי גבו והיא
שואלת "כן?". האיש הצעיר מעצים את חיוכו.

נשמעות שתי יריות היא עפה לאחור מעוצמת ההדף ומרסקת את
האקווריום האפור שעל שידתה. גבה נשבר. האיש נכנס, הולך לכורסא
שעליה תמיד ישבה, אוחז את שקית הצ'יפס החצי אכולה, מוציא צ'יפס
אחד, טועם, מחייך ואומר "שמנה מסריחה". הוא יוצא החוצה, סוגר
את הדלת ומשאיר אותה מדממת שלולית של שומן אדמדם שלעולם לא
הייתה משילה מעצמה.

-אורות אדומים מהבהבים-