אהובי..
באחד הימים החלטתי לקום ולחפש,לחפש אחריך...אחר האהבה שלך,
ואחר החיים שהיו לי...
אור השמש שהיכה על פני גרם לי להבין שבמשך 3 שנים הפסדתי אותו,
ואת החום שהשמש משרה על החיים...
האנשים ברחוב כבר לא היו מוכרים...
היו כאלה אפילו ששאלו אם אני חדשה בסביבה?
תגיד-איך אני יכולה להיות חדשה בסביבה שבה חייתי כל חיי-בסביבה
שבה גדלתי והתאהבתי בך?
העולם השתנה, הרחובות הומי אדם, אנשים נהיו קרים יותר, כל אחד
מרגיש כמו אדון העולם...
המשכתי במסע שלי אחר ליבי... אחריך...
השמש כבר החלה לשקוע, אך החום ששרר בחוץ עדיין ניסה לחדור,
עדיין ניסה לחמם את הקור בליבי, בחיי...
אתה זוכר את הלילות החמים שהיו? היינו יושבים יחד על הספסל
בגן, יושבים ושרים את השירים שלנו... בהתחלה תמיד הייתה שתיקה
נעימה כזאת והיינו בוהים בכוכבים ואולי אפילו חולמים להגיע
אליהם ואז תמיד ברגע הזה היית מתחיל לשיר את השיר שלנו... אני
מקווה שאתה ממשיך לשיר לי אותו מכל מקום שהינך בו...
החלטתי לחזור הבייתה כי הבנתי שאני לא אוכל יותר לראות אותך
ואפילו לא למצוא אותך, הרי שהצבא חיפש וחיפש ולא מצא...
יש לי חלום שיום אחד אתה תחזור אלי או שלפחות גופתך תמצא כדי
שיהיה לי אל מי לדבר ולא רק אל מצבת האבן שאתה אפילו לא נמצא
תחתיה...