מחשבות על עצמי.
מביאות לי תכונות טובות.
באמת שאני בנאדם בסדר. אני תמיד מקוה ככה.
ואחר כך.
בדקות הקטנות.
לפני שהעיניים נעצמות.
כשכל הגוף מתגופף בתוך הקפלים של הפוך.
המסכה המשוחצנת הזאת יורדת.
ואני רואה את עצמי.
ואת הסביבה.
באור הפחות ממושלם שאני יוצרת לה.
והלילה מביא גם את הדברים הפחות טובים.
אבל היותר אמיתיים.
והצביעות שמקיפה אותי. שאני מקיפה בה את עצמי.
מחשבות שנשארות תלויות.
אני אוהבת את הדקות האלה.
עם כל החרא שנלווה אליהן.
ואני מבינה שאין.
אין את זה.
ואני מתפללת רק שכבר יהיה.
שאזכה לחוות את זה קצת.
טיפה.
וכל פעם שאני מעלה את המחשבות האלה.
אני מרגישה פגיעה.
והחיוך שלי יותר זהיר.
כמו שכבה שאני מורידה מעצמי.

וזה נכון. שכמה שיותר אנשים יקיפו אותך, זה לא ישנה כלום בקשר
לזה.
הזה הזה שחסר לי.
שהפוליטקלי קורקט שלי הורס.
וברגעים כאלה.
המסכה של התכונות הטובות יורדת.
והערכה עצמית מגיעה לגובה ככה קטן. ככה.
ומשום מה.
אני לא מרגישה שרע.
וזה רע שלא רע.
ולא בכיתי כבר יותר מדי זמן.
וזה עצור בפנים.
והכל לא אמיתי.
אפילו.
הדמעות.