הייתה אישה אחת קשישה ועקומת רגליים שרצתה להיות צודקת בכל
מחיר ולא חשוב אם זה נושא רציני או מהתלה, אם יביא לה פרסום
שלילי או חיובי, העיקר להיות לוחמת צדק וידוענית צדק וכל הכרוך
בזה.

האישה הזאת, נגיד קראו לה דיצה, גרה בישוב קטן, אפשר להגיד
קיבוץ, והייתה כבר מספיק זקנה שהיה מותר לה לא לעבוד בכלל אלא
רק לעסוק בניהול ניקיון הבית, (כלומר - מתן הוראות לעוזרת),
ובטיפוח הגינה, (כלומר - מתן הוראות כנ"ל לבעלה), וכל מיני
דברים שאנשים בגיל הזה מתמסרים להם אחרי שנים רבות של עבודה
למען הציבור והכלל ובכלל.
 
מן האמור לעיל ניתן להבין שהיה לה גם בעל קשיש שסבל מכאבי גב
כרוניים, והיה בכל זאת עסוק בכתיבת זיכרונות.  גם הבעל הזה היה
צודק והביקורת שהתעלמה מספרו  הייתה ראויה לבוז, אבל הוא לא
ניסה בכלל להלחם על הצלחה ספרותית, כי מה שהיה חשוב לו זה הפצת
המידע; שאנשים ידעו מה באמת קרה פעם באירופה.

בבוקר היום עליו אנו מדברים עסקה האישה שוחרת הצדק במלחמה עם
הספרית שצבעה את שיערה בגוון צהוב לימוני מדי, ועכשיו עמדה
לפתוח במלחמה על התור לרבקה, העוזרת.

קשישים בקיבוץ, שעבדו קשה מאוד כל החיים, זקוקים לעוזרת, וזו
צריכה לנקות בערך עשרים בתי דירות קיבוציים זעירים, בקצב של
שלושה בתים ליום, וחוזר חלילה. לצורך זה מונתה פאני, מנהלת
הבית הסיעודי, כסדרנית - והיה ממש הכרחי וצודק שהיא תשמור על
הסדר הנכון של התור. וזהו, שזה לא קרה.
לוחמת הצדק שלנו הלכה לחפש את פאני ואיתרה אותה בבית הסיעודי,
במקלחת, אירוע שגרם לדין ודברים מעצבן ביותר;

הפאני הזאת אמרה לה לצאת כי כמו שהיא רואה רוחצים פה בן-אדם
עירום וזה כבוד האדם ואסור להיכנס לבן אדם למקלחת.

דיצה עמדה על זכותה לא לצאת עד שיבדקו מה קורה עם רבקה;
גריאטרי או לא, אין סיבה שחבר אחד יעסיק שתי מטפלות בו זמנית
רק כי יצא לו בחיתול והוא התלכלך. זה לא ממש התקבל על הדעת
שהצדק הפרטי שלה יתנגש באיסורי כבוד אדם של אדם בלתי מכובד
בעליל, כי היא כבר התכוננה נפשית לביקור העוזרת ואפילו הרימה
בעצמה את הכיסאות והכורסאות והברישה אותם והניחה על הספה שגם
אותה היא כבר הברישה ושמה את כל הנעליים על ניירות עיתון על
המיטה הזוגית וכל מה שנשאר לרבקה לעשות זה להכניס סמרטוט לדלי
ולשטוף וזה לא צודק שעכשיו כל הבית הפוך ורבקה לא הגיעה.

פאני התעקשה להוציא אותה ולהגיד שזה לא הזמן ולא המקום ושהיא
תבדוק בניירות אחר כך אבל דיצה ידעה שהצדק איתה וחוץ מזה לא
רצתה שקאקער זקן יפריע לה ויעכב את השלמת הטיפול בעניינה;
"ממילא כבר ראיתי לך", הסבירה פאני לזקן בהגיון, "אז כשהיית
בבית חולים ואני באתי לבקר. זוכר שביקשת בקבוק?"
אז זהו, שהאיש היה סנילי בנוסף לשאר הצרות.

הוא לא זכר אם היא כבר ראתה לו או לא.