קצות אצבעות קפואות מרפרפות על גבה החשוף. נוגעות- ולא נוגעות.
שולחות צמרמורות בכול כולה.
אור אחרון מחלחל בין ההרים ומצית את הפסגות בריבועי אור
לוהטים.
ליד הנחל הנסתר- שוכחת את ציפורני האשמה והזעם שחפרו עמוק מידי
בתוכה.
מתמסרת לנצנוצי האור ששבו את עיניה.
נשכבת על גבה ומתמכרת אל הרוח המפליאה במכותיה.
מביטה בשמיים השחורים- האינסופיים.
מנסה לקטוף את האור הזך, לגנוב קצת מהרוך שנדמה רחוק מדי.
לוחשת בשקט בשפתיים רועדות אל תוך הזרועות החובקות אותה,
מחממות, מגינות, מחדירות תקווה... "אני אוהבת אותך"
ראשה על חזהו. נשימות שקטות ושלוות כל כך.
זמן חולף במהירות וכול העולם הספיק להישכח ממנה. נותרו רק הוא
והיא, לבד. על הגדה...
עם עליית אור ראשון מתנתקת ממנו, חוקקת את החיבוק הזה ומחניקה
דמעה.
שומרת את הלילה הזה לימים אפלים.