[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגשם ירד בעוצמה אדירה, המגבים בקושי עמדו בעומס, ובנוסף לכל,
הפקק באמצע תל אביב העכיר פי כמה את האווירה שבלאו הכי לא
הצטיינה במתיקות יתרה. שמתי דיסק בפנים - מטאל כסאחיסטי כזה עם
דיסטרושיין, הבאסים כמעט וניפצו את החלונות, אבל אני לא שמעתי
כלום.
בום בום בום בום בום בום. קפצתי מוכה תדהמה והתרווחתי לאחור על
כסא הנהג, מנסה להבין מהיכן בדיוק זה נחת עליי. מבעד לסבך
הטיפות שהלכו וניקוו על החלון הימיני לא הצלחתי לראות את מקור
הרעש. פתחתי לאט את החלון, מעט חושש, והיא הופיעה מולי. איפור
כבד, עטופה במעיל עשוי טלאי על טלאי, שפתיים סדוקות, מדיפה
ריחות חריפים כמו מיכלית נפט לפני פריקה.
''אין לי כסף!'' צעקתי לעברה, והפנתי את האצבע לעבר המתג בכדי
לסגור בחזרה את החלון.
היא הניחה את ידה על החלון, בעודו בתנועה כלפי מעלה, חסרת פחד,
והפטירה לעברי: ''אני לא רוצה ממך כסף סתם ככה''.
''אז מה לעזאזל את רוצה? חום ואהבה?'' אמרתי בציניות קרירה,
בדיוק כמו מזג האוויר שחדר כרגע מבעד לחימום ונעץ בי את סכיניו
החדות.
''150 שקל, בתוך האוטו, אני אמצוץ לך כמו שלא מצצו לך אף פעם''
היא אמרה, בטוחה בעצמה (כנראה שהנסיון עושה את שלו וגם הבושה
אובדת), ולפני שיכולתי להגיד ''מה לי ולזונה?'', היא פתחה את
הדלת, נכנסה לבפנים, וסימנה לי לנסוע.
''מה לנסוע? את לא רואה שאנחנו תקועים בפקק?'' אמרתי, מנסה
למצמץ, לסגור את עפעפיי, לקבל אחיזה במציאות הדמיון, אך לשווא.
הקווים הטשטשו.
''יותר טוב בשבילי'' היא לחשה, כנראה מדרבנת את עצמה, ושלחה את
ידה לעבר המכנסיים שלי.
''מה, מה את עושה?'' אמרתי, מהוסס ומגמגם, מרחיק את ידה מאיזור
הסכנה, וחוכך ביני לבין עצמי מה ניתן לעשות כדי להשכיח ממנה את
כוונתה הראשונית.
''לא חבל...'' התחלתי, ומיד ביקשתי לתקן את פתיחת המשפט
החורקת. ''זה קצת עצוב - תיקנתי - שאת כאן...בבגדים האלה, אני
בטוח שאת עדיין יכולה למצוא דרכים טובות יותר להרוויח כסף'',
אמרתי, וידעתי שלא שכנעתי אפילו את עצמי. על פי האיפור שלה היא
יכולה להיות או גיטריסטית בלהקת שורפי חתולות או זונה. ואני
בטוח שמהירות האצבעות שלה מנוצלת טוב פי כמה בפעולות אוראליות
מאשר בפריטה עצבנית על מיתרים.
''אין שום דבר יותר טוב שאני יכולה לעשות...'' היא פכרה את
פניה בין ידיה, דמעות זלגו מבעד לעיניים המזוגגות וליכלכו את
האיפור הכבד מתחת לצלליות העין, הכהות מחסך בשינה.
היא התחילה לגולל בפניי את סיפורה, פרט אחר פרט, בעודנו תקועים
בפקק. אין בעיה, שתעשה את זה, חשבתי, רק שלא תמצוץ לי כאן
לעיני כל העולם.
''שלא תראה אותי ככה, כמו שאני עכשיו, חיקוי עלוב של מולין
רוז' עם זוהר של שכונת התקווה. פעם הייתי מגה סטאר, אישה נחשקת
וכוכבת הסצינה. הכל התחיל מזמן, עוד הייתי צעירה. גרתי בצפון
הארץ והחיים נעו על ציר של כלום ולא כלום. בעלי היה נגר, עסוק
כל היום, לא רואה דבר מימינו ומשמאלו מלבד העבודה המזוינת שלו.
אני נשארתי בבית, משתעממת. ואז הוא הגיע...אחח...הוא היה משהו.
צעיר, אך עם זאת בעל זקן לבן שנסך עליו מעטה של חוכמה אדירה.
הוא היה חתיך כזה, והאמת...בינינו...היה לו ענק. משהו. הוא
התחיל לחזר אחריי, זרק קריצה פה, דברי מתיקה שם, ואז יום אחד
הוא הציע שנצא לבלות. בעלי לא היה בבית, כהרגלו, ואנחנו יצאנו.
כמו בסרט הודי התגנבתי מהבית בשקט, לרוץ אל השדות עם אהובי
החדש. שם, בין העצים המוריקים ושירת הציפורים, הוא חדר לתוכי.
אלוהים! איזו התרגשות זאת הייתה...כבר הספקתי לשכוח, עד הגעתו,
את תחושת העונג המתוקה שמפעפעת בפנים כשגוף זר נכנס
לתוכך...בעלי היה בר מינן כזה, אימפוטנט. לדעתי הוא בטח מצא
לעצמו עיסוקים אחרים שאני לא רוצה לחשוב עליהם. הייתה לו איזו
שוליה בנגריה, עזוב, זה מצמרר.
הכל התחיל כעבור חודשיים.  כאבי בטן, בחילות, הקאות תכופות.
''את בהריון יא זונה? ממי בדיוק? - הוא צעק עליי, רואים שהוא
היה מודע לכל בעיות הזוגיות שלנו... - אני אהרוג אותך אם הלכת
ופזלת הצידה, אני נשבע לך''.
אז הלכנו... הלכנו לרופא נשים. הייתה לו קליניקה אופנתית כזאת,
והוא בדק מה שבדק, בעלי החזיק לי את היד בזמן הבדיקה, התנהג
מאוד באדיבות. ממש לפני סיומה של הבדיקה, בעלי היה חייב לזוז,
ונשארנו לבד, אני והרופא. קרצתי לו, ועשיתי עוד כמה דברים,
והוא המציא עבורי את הרפואה מחדש עם קצת טכניקה של חלונות - כל
מה שנפתח אפשר לסגור. קיבלתי אישור מהרופא שאני בתולה, ויצאתי
בחזרה אל החיים כדי לשנע את מערכת הזוגיות הרעועה שלנו על
המסלול המתאים.
המאהב ניתק את הקשר וסירב להופיע. לא התקשר, לא שלח חברים
לבדוק מה שלומי, וכל תקופת ההריון עברה עליי בסיגופים קשים
ובבדידות עכורה. עד שזה קרה - הבן שלי נולד. כל אחת מאושרת
כשהיא הופכת לאמא, אבל אצלי זה היה משהו מיוחד - הוא מילא את
החסך הגדול בחיי באור מבהיק ובצחוק ילדותי ומשעשע. הוא היה ילד
מיוחד כזה, ואני ידעתי שהוא יגיע רחוק.
בינתיים, לא שמעתי יותר מאבא שלו. חברות ריכלו שלפני כמה שנים
הוא עשה בדיוק אותו דבר עם המיינקת השכונתית. עשה לה ילד, וזרק
אותה לאלף עזאזל בסיום. אמרו אבל שיש לו תכונות נהדרות, שהילד
הקודם שלו הגיע רחוק. כמובן לא בעזרתו, אלא במסירותה של אמו
בתחילה והמשפחה המאמצת אליה נשלח בהמשך (הגמגומים שלו הוציאו
אותה מדעתה). שיהיה, אמרתי, אם לא רע וידיד, לפחות זרע אמיד.
הכל הלך והתדרדר מאז שהילד הגיע לבגרות. השנים הראשונות עוד
עברו עליו במשחקים עם חברים ברחובות השכונה, אבל כשגדל ועבר
לעיר הגדולה הוא התחיל להתרועע יד ביד עם הפשע. המשטרה רדפה
אחריו, השלטונות חיפשו אותו ואפילו הוציאו פרס על ראשו. זאת
הייתה תקופה קשה, מאוד. הסוף היה בלתי נמנע - הוא סיים את
החיים מוטל בתעלה, חורים אדומים בידיים וברגליים - נרקומן.
החבר שלו יהודה הלשין עליו, ואני תמיד שנאתי מלשינים - אמרתי
לו שיזהר.
תקופת האבל הראשונה שככה, ועמה באה ההזדהות ההולכת וגוברת של
חבריו ומוקירי זכרו הרבים. הם נתאספו בביתי, מדי יום ראשון,
והעלו על נס את גדולתו של הבן. כמה הוא היה חכם, נאור, וכמה
נעשה לו עוול על ידי הפושעים במדים, אבל לי זה לא עזר. נשארתי
לבד.
ולא רק שנשארתי לבד, הייתי צריכה לראות את אהובי ממשיך לפזול
אחרי אחרות. החיים היו אותה עת כמו ביצה בחמין - כהים וקשים.
הוא פזל אחרי איזו ערביה - שמה אמינה עד כמה שידוע לי - פינק
אותה בממתקים, שיחק עם האחים והחברים שלה בקוביה באיזה חומוס
שכונתי, וככה הפיל אותה ברשת קסמיו. עוד ילד, עוד אמא שבורה -
בדיוק כפי שעשה איתי ועם המיינקת. לו רק היה נותן לי מעט מהחום
והאהבה שלו, לו רק היה רואה בי משהו מעבר לאובייקט מיני, לו
רק.



נדהם מפרטי הסיפור המרעישים, פערתי את פי בתדהמה בסיומו, ממאן
להוציא מילה מבין השפתיים הרוטטות, ומנסה להגניב מבט לעבר
המספרת. הדלקתי סיגריה ונשפתי את העשן ישירות אל פניה. צפירות
נשמעו מאחור - מסתבר שהפקק כבר השתחרר ואפשר לנסוע.
''תגידי, מריה, הבן שלך...'' אמרתי, ומיד ראיתי כיצד ראשה
מתרומם אל על בגאווה גלויה. ''כן, מה איתו? מ..ממ..מריה? איך
ידעת שזה השם שלי?'' היא שאלה בתמהון, עיניה החומות מתגלגלות
במהירות מצד לצד, משלימות היפוך של 360 מעלות.
''אני חושב שאני מכיר אותו. יהושע, נכון? היינו חברים פעם, עד
שהסתכסכנו''
''הסתכתסכתם? הרי איך זה יכול להיות? הוא היה טיפוס נפלא,
אלוהים ממש''. היא נראתה באותו רגע כמו דוברת מהימנה שמאמינה
בכוחה לשווק אפילו טמפונים לזקנים.
''כן, היו לנו כנופיות יריבות בירושלים. בלאגן. על חלק מהדברים
אסור לי לספר. המשטרה וחלק מהחברים שלו רודפים אחריי עד עכשיו,
את מבינה'' סיימתי והגנבתי חיוך מרושע שהתווה חצי סהר על
שפתיי. משכתי בזקן והכסנתי את דיסק המטאל שנעצר על הרצועה של
symathy for the devil של הסטונס (חברים טובים, תמיד אהבו
אותי). ביצוע עוצמתי במיוחד. כשסיימתי את הסיגריה סגרתי מהר את
הדלת, הידקתי את הבדל הבוער אל מאפרת האוטו והצעתי לה שתחזיק
חזק. אחרי שעתיים של קאמא סוטרא היא יצעה צולעת מהאוטו. אבל
אלוהים, איזו שקרנית מסריחה - שתלך תעבוד על מישהו אחר שהאבא
של הבן הפושטק שלה היה יותר מסתם סרסור - עליי זה לא עובד. מה
שכן, כשהייתי עצבני תמיד אמרתי ליהושע שאם הוא לא ישתוק אני
אזיין את אמא שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק העם יכול
לכתוב את הכל
בגדול!









מפלגת עט לכתוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/05 14:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איוון בליבית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה