כזאת תמיד הייתי, מבפנים רותחת אש,
נתתי מעצמי לכל מי שרק ביקש.
בידיים קרות שוב נזכרת בעבר,
איך לבחורה הכי חזקה ולו קמצוץ של כח לא נותר.
החדר רותח והבית כולו מואר מאהבה,
אך הקור הוא מבפנים אין כח לחפש שוב תקווה.
ואולי אז קולטת אני שהקור זה בגללי,
אני זאת שחילקתי לכולם את הכח שלי.
הידיים קרות, קוראות לחמה שתתעורר,
אך מה לעשות שבכל יום קמים לבוקר אחר.
לפעמים לשמיים קודרים ולפעמים לשמיים שטופי שמש,
עומדת בידיים קרות שחיממתי עוד מליל אמש.
קר כאן, כ"כ קר כאן בלי כוחות...
הידיים רועדות לי את חולשתי הן כך בוכות.
אך יודעת שכשיתבהרו להם שמיי,
יתחדשו כמו תמיד שארית כוחותיי.
ואני כאחת שאף פעם לא לומדת...
אתן כוחותיי לכל יד מבודדת.
כי כזאת אנוכי, של כל מי שרק חפץ,
אחדש כוחותיי עד יגיע          
הקץ.