הזמן, אוי הזמן, לא מספיק למאומה. הזמן בורח בין האצבעות,
חמקמק כצלופח. אתמול לעולם לא ישוב ולעיתים אני כל כך רוצה
אותו את האתמול הזה עם החיוך המבויש, עם המבט העמוק כים, את
האנחה הקלה המשתחררת בהפתעה כביכול. ולפעמים, אני כל כך רוצה
שיבוא מחר. אחר, חדש כזה, מבריק ומצוחצח. ששיני הזמן האתמוליים
טרם נשכו בו בנשיכות הקטנות והחדות האלה שאורכן שניה אחת
בדיוק, שכל נשיכה כזו ממרטטת אותו ולאט לאט שחה קומתו והוא
הולך ומתמוטט כפרח הנובל לאיטו באגרטל בנאלי. ולפעמים אני כל
כך שמח בהווה כזה שמתמשך לו באיטיות, שאני רוצה שלא יגמר
לעולם, כמו בשיר. אלי. ואני יודע שהוא יגמר בעוד קצת מדי זמן,
שאני לא רווה שרוצה ללגום עוד ועוד קצת ואני מתפלל בתוכי
ופתאום זה נעלם ונאלם כמו סלולרי שהסוללה שלו מתה. ככה, בלי
לתת זמן להתכונן והגליוטינה נופלת והיא חדה והחלטית ולא נותנת
מקום לויכוח או מיקוח או אולי דיון מסודר שיהיו בו דעות בעד
ונגד ותתקבל הכרעה. אבל אין והדמעה שקופה כמו שאמר המשורר שמת
בנאלית וגם לו לא הייתה ההזדמנות לזה. וכשזה קורה אז אני לא
מוצא את נפשי ומתחיל בכל זאת להתווכח. אני מתווכח עם כולן, עם
אלת הצדק ועם אלת ההגיון ואם זו שממונה על אהבה וגם עם הרעות
אני לא מהסס להתעמת ואני נקרע לגזרים בכל הויכוחים הדמומים
האלה. ובסוף תמיד אני מפסיד וההגיון מנצח כי ככה זה וההגיון
שולט. וההגיון הזה הוא המולך של המוסכמות ושל הדיסקרטיות ושל
הרצון לא לפגוע ולא להעליב ולא להגיד שמא, אולי יקרה מה שיקרה
בכל מקרה. ובסוף נשברת מהירות הקול הזה של הויכוח ואני גוחן
לאסוף אותה ולהדביק אותה מחדש ויוצא לי שיש לי המון הגיונות
רסיסיים מודבקים באותם המקומות והם זהים תמיד לכאב שגרמו. פעם
חשבתי שאלה רסיסי עננים, צמר גפן לבן ואוורירי שתמיד מלטף אבל
מצאתי שזה לא בדיוק ככה וזה רק בדמיון ההסטורי שלי. ומצאתי שזה
יותר כמו הפתיתים של הגבס שהרופא מנסר לי מהרגל אחרי ששברתי
אותה שוב. פתיתים דביקים כאלה שנדבקים אליך ולא רוצים ללכת
לבית הקברות לפתיתי גבס ששם מקומם הטבעי. וככה בכל פעם שפתית
כזה מתנגש לי בתודעה או בעין אני מרגיש כאילו חטפתי אגרוף ישר
לנקודה הזו באמצע ונהיה לי חם שם והדמעה השקופה מתחממת על
מסלול ההמראה ואין טיס שיטיס אותה החוצה. ואני מחפש את זה, את
מה שימיס אותה, שישלח אותה לדרך ברוך של אוהב או שיבעט אותה
באגרסיביות ואני לא מוצא. אז גיל הבלות של הדמעות השקופות שלי
לא מגיע והן כולן או אולי רק אחת בודדת, שקופה, יושבת שם ומחכה
למשיח שלא בא. יש ואני נמלט ממהסערה הזו למחוזות אחרים ואז טוב
לי ונעים אבל אני תמיד יודע שזה זמני. הכל יחזור בסוף על עצמו
ושוב יהיה אתמול והיום ומחר ושוב אני אמכור לעצמי את הכל בהנחה
שאני לעולם לא נותן לאחרים. שוב אדע שאין מציאות כזו ואין
מציאות בהנחות ענק. שמי שמוכר מרמה אותי ומי שקונה מרמה את
עצמו. יריד הבלים הזוי שבו מתערבבות אהבות ואכזבות ולב קרוע
לגזרים וקצת טוב והרבה בלגן וחיוך תמידי של אחד שמאמין שבאיזה
יום הדמעה השקופה שלו תראה אור.

ואני, לא בכיתי מגיל 11.