אהבה היא עולם מקסים, מטורף ומכאיב. אהבתי את חיי הרווקות עד
גיל 18, אבל אז החלו עלילות מלאות אהבה, תאווה, אכזבה וכאב. יש
משהו נהדר בלהתאהב, אך כמו כל תרופה למחלה כרונית, תופעות
הלוואי כואבות בעוצמה חזקה מהמחלה.
חברתי הראשונה, שגית, הייתה אישה מלאה משהו. דשנה. כששכבנו
הרגשתי אותה, את כולה, כמו מכבש כבישים סללה אותי כל לילה מחדש
ועוד בלי אישור ממע"ץ. בתום מלאכת הסלילה נהגה שגית לשחרר
קיטור מיותר שהפיח בחדר ניחוחות גריז אמיתי.
לאחר ניגוב שאריות האספלט מגופנו, פצחנו בשינה. היא ישנה, אני
טמנתי ראשי בכר, אוטם אוזניי  ומקווה שהיא תדומם מנוע - אך
לשווא. כך עברו שישה חודשים ולבסוף היא זרקה אותי בטענה שאינני
חכם דיו עבורה. וודאי שלא הייתי חכם בחושבי שיום אחד יהפוך
מכבש הכבישים למכונית פאר עם נעילה מרכזית ומערכת פליטת גזים
תקינה. למרות זאת אהבתי אותה, אך היא זרקה אותי והפכתי לדרך
עפר.
וכמו דרך עפר שולית ומסכנה שמכוניות פאר לא עוברות בה, נאלצתי
להסתפק בטרנטות וכמה מכוניות מושכרות.
שקעתי במיי תהומות נפשיים (זה לא נעים, מצחין שם!), אט אט
טיפסתי חזרה אל גובה פני הים אך עדיין הייתי דרך עפר אז חיפשתי
מקום בו דרך עפר היא לגיטימית - הדרמתי למדבר!
שם פגשתי אותה. מכונית פאר אמיתית, רכב מנהלים. היא נסעה דרכי
ואני התמוגגתי מחריקת צמיגיה המחוטבים. היינו יחד חודש. אפילו
לא הספקתי לזכות ברגע המאושר... המפגש עם ההורים.
היא זרקה אותי (לא חשוב למה)!
המפגש עם הורי החברה הוא  מעמד הר סיני של הזוגיות בחיתוליה.
אתה של נעליך וירטואלית והופך לכלבלב הכי חמוד ש'וולט דיסני'
אי פעם הפיק. הם, ההורים, בוחנים אותך מכל זווית אפשרית
וכהורים מנוסים שלא פעם ראו עם ילדיהם סרט מצוייר, מכירים את
הטריק, ואתה תמיד מפסיד (ולמרות זאת, השתפכות מתקתקה אופפת
אותך במפגש עימם).
את יוצריה של מכונית הפאר המדברית לא פגשתי. כתחליף, לקיתי
בכלבת עבור הוריי. כלומר, ביקשתי כסף.
באמצעותו ערכתי מספר שיפורים קטנים. קניתי בגדים, בשמים וחבילת
קונדומים שנותרה יתומה למשך שלושה חודשים, עד שפגשתי את חברתי
השלישית. קארין.
כשמה כן היא. קרינה רדיואקטיבית מסוכנת מהסוג שהתנסה בהכל (אבל
הכל) ועכשיו החליטה להתנסות בי.
קארין הייתה שחומת עור, פנתרה, מכונית ספורט צפון-אפריקאית.
עשיתי בה כמה נסיעות מבחן ונדלקתי.
כבר לא הרגשתי כמו דרך עפר. חשתי כאוטוסטרדה אירופאית משובחת,
ממש כביש אגרה.
אבל התדירות שבה פגשתיה הייתה נמוכה (בגלל מרחק גיאוגרפי עצום
בינינו) ומלבד שיחות זימה שניהלנו מדי פעם בקו המטכלי, הרגשנו
שזה לא זה... והיא זרקה אותי.
הצער בלבבי היה נתון דווקא לאביה שבאמת מצא חן בעיניי ולו עקב
העובדה שהאקט הכלבלבי שלי צלח בקרבתו (אולי משום שהוא אהב
לצפות בסרטי אנימציה ששודרו במחלקת הטלוויזיה בערבית).
הפרידה בינינו הייתה קשה, אך אני מאמין שהוא יתגבר עליה בחלוף
הזמן. לעולם לא אשכח את מלותיו האחרונות - "חבל שקארין לא
אוהבת אותך." - ממש מעודד לשמוע את סיבת הדחייה מאביה. עליתי
על האוטו של הוריי שהיו נותנים לי בכל סוף שבוע בו נהגתי לקשקש
בזנבי ודהרתי הביתה. בדרך שמעתי שירי מרור וכרפס, ו"כירפסתי"
דמעות למכביר.
התנחמתי קצרות בזרועותיה של סבטלנה. מכונה נפלאה שלא שילמו
עליה מכס. סבטלנה הייתה מדהימה, בייב אמיתית, סופר-בייב. אך
בכל פעם שפיה נפער לכדי הגיית מילים פשוטות, מבטא
עגלגל-קירילי, נשפך מתוכו וגרם לגירודים בלתי פוסקים מאחורי
תנוך אוזני הימנית. אחרי הסקס הראשון הבנתי שהיא לא בשבילי.
היא פשוט גנחה במבטא.
זה הספיק לי. שוב נזרקתי. ותמורת מי?
סרגיי. בריון קשקשים בולשביקי, משרידי המלחמה הקרה. אומנם
שריריי לא היו מנופחים כשלו, אבל לעזאזל, גם אני תמכתי ברעיון
הקיבוצי.
אחרי החוויה שעברתי עם סבטלנה, הייתי צריך משהו ישראלי, צברי
אמיתי. אז מדי פעם קפצתי לבקר את חברי גיא במושב. שם נשנשתי
מטעמים אקזוטיים, כמו, סברסים, קיווי, בננות ו... אבוקדו(?)
נהניתי מאד באותם ימים טרופים. היה כיף אבל לא הייתה אהבה.
בלילות נהגתי להביט בירח. צעקתי ללונה שתישלח לי אהבה והיא
שלחה לי חפוזים. לא התייסרתי אבל חיפשתי AMORE.
באותה תקופה שנמשכה כשנה, מסבטלנה ועד החברה הבאה שלי, הייתי
שיכור תמידית. מאושר. מפוחלץ בגיחוכים. מין "סרג'יו קונסטנצ'ה"
ממוצע כזה. כל היום "וויסקי און דה רוק'ס" וריביירה צרפתית.
יצאתי עם שלוש בחורות בו זמנית, פגשתי דוגמניות. חייתי חיי
פריצות ועוללות. הייתי שילוב בין ה"מרקיז דה-סאד" ל"דון חואן
דה-מרקו". נתתי לכולם לגעת בי. הייתי "מיסטר הייד" וזה היה
פשוט נפלא!
עד לאותו יום נורא (יהיה נכון יותר לומר לילה) בו ביליתי שעות
ארוכות בשירותי דירתו של חבר אשר הלין אותי אצלו בגלל בעיה
פעוטה של חוסר יכולת להבחין בין כביש ומדרכה. ושם בדירתו, רוכן
מעל האסלה, הקאתי לתוכה את "מיסטר הייד" שבי (עד שהיא, האסלה,
התחילה כבר לעשות לי פרצופים).
בבוקר קמתי איש חדש. שוב יצאתי לדרכי. מוכן למרדף אחר
הרומנטיקה.
את ההשתוקקות מצאתי בדמותה של מינה, נערה צעירה עם בולמי
זעזועים וקפיצים משומנים שעשתה לי את זה בקופצניות. היא נראתה
לי תמיד כמקפצת, כאילו נעלה נעליים עם סוליות טרמפולינה. אהבתי
את התחושה הזאת, אז קיפצתי יחד איתה שנתיים. שיפרתי את יכולת
הניתור עד כדי בחילה.
אמא של מינה הייתה אישה מיוחדת. בכל פעם שראיתי אותה, כאבי
שיניים החלו תופסים אותי (באותה תקופה העשרתי את רופא השיניים
שלי באלפי שקלים שנאספו בזיעת שעמומי כשומר במוזיאון). בכלל,
הוריה היו מוזרים, סטריליים באופן מטורף. פעם אפילו גירשו אותי
מביתם היישר לכבישים מושלגים רק בגלל התקפת ניקוטין שגרמה
להשתעלויות מרובות. החיידקים שלי לא היו מספיק מיוחסים כנראה,
אז נדדתי באישון ליל בכבישים חלקלקים. הרגשתי רע אבל התאפקתי
בשביל הרומנטיקה.
לבסוף נפרם הקשר בינינו. מזל גדול, כי כבר לא היה לי כסף עבור
רופא השיניים ולמרות שיעורי יוגה שלקחתי לנשימה נכונה, שיעולים
יצאו פה ושם.
הקשר נפרם. לא היה זה קשר אמיתי, אלא כזה של קוסמים שאם מושכים
בקצותיו נפרם במהרה כאילו מעולם לא נקשר בכלל. וכך היה. היא
משכה, הקשר נפרם ושוב הרגשתי חופשי, אבוד, משתוקק לאהבה.
תקופה קצרה מאד אחרי התרתה של מינה מצאתי את יעל.
איתה יש לי קשר ימאים כפול. יעל היא רכב שטח אמיתי, מתאימה
לדרך העפר שלי כמו כפפה. היא לא מנסה לסלול אותי. אין לה מבטא
צורמני. דוקטור ג'ייקל מרגיש איתה נוח. והוריה בכלל מעדיפים
חתולים.
לפעמים, בלילות של ירח מלא, אני מביט בלונה, מפריח לה נשיקה
באוויר ואומר תודה.
פשוט תודה!