נעים מאוד קוראים לי שי, אני רוצה לספר לכם על חוויה שחוויתי
לפני כחודשיים.
קודם כל אתם צריכים להכיר את מור, אני ומור חברים הכי טובים
אנחנו עושים הכל ביחד מדברים, הולכים למסיבות, לקניון, בקיצור
הכל.
כשבאתי לבית ספר ראיתי את מור אמרתי לו, "שמע אחי, הכרתי אחת
ויש לה חברה ארגנתי סיבוב בעיר ובקניון מעוניין אחי? "מור שאהב
בנות כמוני הסכים מייד, היום עבר בזחילה מעייפת, כששתינו
חושבים רק על מה נעשה איתן. בהפסקה מור נזכר שיש לו מבחן חשוב
במתמטיקה ביום למחרת והוא לא יכול לבוא, אמרתי לו "אחי, אני
יבוא וישב אצלך עד הבוקר ואעזור לך" שכחתי לציין שאני ב-5
יחידות ומור ב-3" מור חייך והסכים לבוא.
בסוף היום הלכנו אליו, אכלנו אצלו שניצל וראינו קצת טלוויזיה
ונרדמנו אצלו בחדר. מור במיטה שלו ואני במיטה של אחיו, קמנו
במזל בחמש וחצי, אמא של מור הקפיצה אותנו למרכז העיר והלכנו
למקום המפגש עם הבנות.
פגשנו אותן, כל מילה מיותרת, 2 פצצות שלא רואים כל יום. ראיתי
על הפנים של מור שהוא התלהב ולהפך. הכרנו את הבנות, אני לקחתי
את סיון, היפה מביניהן ומור לקח את שירלי שגם היא הייתה
מהממת.
הלכנו לקניון וקבענו ללכת לסרט. ישבנו בסרט ומור כמו תמיד ישר
התחיל לפעול, הוא חיבק את שירלי על הכתף היא הסתכלה עליו חייכה
והם התחילו להתנשק. אני תמיד קינאתי במור, הלך לו בקלות עם
בנות, הוא רק בן חמש-עשרה וחצי וכבר לא בתול, והוא עשה את זה
לפחות 3 פעמים, אתם שואלים איך אני יודע, אנחנו מספרים הכל אחד
לשני.
לאחר הסרט שבמקרה היה משעמם ורומנטי - הלכנו וישבנו בפיצריה
קטנה בקניון שקראו לה "פיצה דליה" אכלנו כל אחד פיצה ושתינו
פחית קולה, אחרי הארוחה סתם ישבנו על הספסל בקניון והשתעממנו.
מור ושירלי עוד פעם התנשקו, אז אמרתי לעצמי 'הכל או כלום'
ליטפתי לסיון ת'שיער היא הסתכלה עלי ונישקתי אותה. לשמחתי סיון
החזירה לי נשיקה והתנשקו ככה לפחות 3 דקות.
כשירלי וסיון הלכו אני ומור נשארנו קצת לשבת בקניון. כשרצינו
לחזור הביתה גילינו שנתקענו, ההורים לא בבית ואין איך לחזור,
רק אוטובוס.
הלכנו רבע שעה לאגד ועלינו לאוטובוס ישיר עד לבתים של שנינו.
אני אצטרך לשבת רבע שעה, ומור יצטרך לשבת עשרים וחמש דקות
בערך. ישבנו אחד ליד השני והסתכלנו על אנשים מהחלון כשנשארו
עוד 5 דקות לירידה שלי - שמתי לב שמור נרדם. מור הבן אדם הכי
יפה בעולם כשהוא ישן ואין דבר שהוא שונא יותר מזה שמעירים אותו
בזמן שינה.
הגיעו לתחנה שלי ויצאתי, לא אמרתי למור שלום כי לא רציתי להעיר
אותו, כשירדתי אני גר במרכז העיר עלה מישו מוזר לאוטובוס.
בהתחלה לא יחסתי משמעות למראה המוזר שלו, הוא היה מזוקן ושעיר
ומגודל והוא היה שמן או שהיה לו משהו מתחת למעיל, כשירדתי
מהתחנה רק קלטתי שזה מחבל. בהתחלה שמחתי שאני לא באוטובוס אבל
מצד שני נזכרתי שמור יושב באוטובוס, ניסיתי לצעוק לנהג שיעצור
אבל זה היה מאוחר מדי, הוא התחיל לנסוע, לאחר כחצי דקה שמעתי
את  הפיצוץ החזק ביותר ששמעתי אי-פעם ועפתי 5 מטר אחורה מההדף,
הייתי כ-50 מטר מהאוטובוס.
אחרי הפיצוץ ישר רצתי לאוטובוס וחיפשתי את מור ולא מצאתי,
נכנסתי לתוך האוטובוס הבוער והלכתי לאט לאט למקום שבו ישבנו
מור לא היה שם ולא הייתה שם גופה. לפי ההריסות הבנתי שכנראה
המחבל התפוצץ ממש בסמוך למור כשהבנתי שמור כבר לא יהיה... לא
יכולתי לעשות כלום, בקושי נשמתי ותוך רגע מצאתי את עצמי על
הרצפה בוכה כמו תינוק בן שבועיים וממשיך לבכות. אחרי עשר דקות
כשהגיעה המשטרה והאמבולנס בעקבותיה לא הפסקתי לבכות הם שאלו
אותי מה קרה וסיפרתי להם הכל תוך כדי בכי חזק, השוטרים אמרו לי
"ילד תרגע" ואז משום מקום קמתי מהספסל שהושיבו אותי עליו
וצעקתי הכי חזק בעולם ושכל העולם ישמע, "מה להירגע לעזאזל החבר
הכי טוב שלי היה שם באוטובוס ואם הייתי נשאר עוד דקה באוטובוס
הייתי איתו אז אתה אל תגיד לי להירגע כי אני לא ירגע ויעשה הכל
כדי להחזיר אותו".
אמרתי את כל זה בנשימה אחת, השוטר נדהם ואמר "מצטער ילד לא
ידעתי שהוא היה שם" והציע לי כוס מים.לאחר כשעה ועשרים דקות
בערך הגעתי הביתה וטרקתי את הדלת הכי חזק שיכולתי אמא אבא וטל
אחותי שישבו בסלון וראו 'פיספוסים' הסתכלו עלי בהלם ושאלו מה
קרה?
אמרתי "עזבו אותי בשקט, לעזאזל, ובבקשה תעירו אותי, זה רק
חלום" באותו שלב עוד פעם פרצתי בדמעות אמא ואבא קמו ומיהרו אלי
ושאלו מה קרה.
אמרתי להם שהפיגוע. "אני הייתי בו ירדתי מהאוטובוס דקה לפני
שהמחבל נכנס לאוטובוס" אמא שאלה "ובגלל זה אתה בוכה חמודי? הכי
חשוב שלא נפגעת" בתוכי לא רציתי לספר לה על מור, אמא מאוד אהבה
אותו, היא תמיד אמרה שהוא ילד מקסים, בלי רצון הפה שלי נפתח
ומילים יצאו "מור היה באוטובוס הוא נשאר לתחנה שלו ועכשיו הוא
מת אני ראיתי בעיניים שלי שהוא מת אמא מור מת!" אמא תוך רגע
התחילה לבכות, היא לא האמינה למה שאמרתי היא לא הפסיקה לגמגם
את אותו משפט "איך, איך איך?" זה בדיוק מה שחשבתי בלב.
שבוע אחרי המקרה לקחו אותי לפסיכולוג, הוא לא עזר לי, ממש לא
יכולתי לדבר עם מישהו שלא הכיר את מור והטיפולים הפסיקו אחרי
שבוע. כולם חשבו שאני יתגבר לבד והם צדקו.
לאחר חודש חזרתי לשגרה לחברים ללימודים ולהכל, "אבל לא שכחתי
את מור כל פעם שראיתי ילדה יפה חשבתי עליו, כל פעם שהיה מבחן
במתמטיקה חשבתי עליו".
אז עכשיו אתם יודעים מה קרה לי לפני כחודשיים ואיך נשארתי בלי
החבר הכי טוב שלי והבן אדם הכי טוב שדרך אי-פעם על היקום הזה.
ולסיכום יש לי רק דבר אחרון להגיד על מור "חבל שהפעם האחרונה
שהוא הלך לישון הייתה הפעם האחרונה שלו בחיים זאת הייתה השינה
האחרונה"