כשהמוות יקרא לך, אתה תפסיק פתאום לפעול, אני מקווה. כי אמנם
יש סיכוי שתהיה אחד מאותם מתים חיים שלא מצליחים לשמוע את
הקריאה שלו.
אבל, כאשר תשמע את קריאתו, אתה תקפא, כמעט למוות, כי נשארו לך
עוד כמה עניינים לסגור בעולם הזה. החרטה, למשל.

כשהמוות יקרא לך, אתה תהיה כבר בתוך ארון (עץ מלא? סתם ארון
ישן? זה הדבר היחיד שיעניק לך הכסף כשיגיע יום מותך, אז אם אתה
ממש רוצה משהו פנטסטי מעץ משובח עם גילופים מעבודת יד, תגמור
על עצמך בעבודה, אתה תזכה לראות את הארון מהר מאוד כך) אתה
תרגיש הרבה דברים; צער, כאב, אומללות, אך הרגש שיעלה על הכול
יהיה החרטה.
ואני לא מתכוונת לחרטה בסדר גודל של - למה לא מיזגתי בין
החברות האלו ונעשיתי עשיר למשך שארית חיי, או, למה לא עבדתי
כדי להציל את העולם מ-XYZ. אלא, החרטות האלה, הקטנות כל כך
שצובטות בך בקטן, אבל בצורה הכי כואבת.

החיים יחלפו למול עיניך במהירות שיא, אתה תרגיש כמה טיפש
ואנוכי היית, ופתאום תראה אירועים שאתה כלל לא זוכר. כמו הערב
ההוא בפאב כשהייתה שם הבלונדינית עם השמלה האדומה והפייטים,
שכשהבטת בה הרגשת כאילו היא יצאה מאיזה קטלוג דוגמניות שהחזקת,
כי לא הצלחת להשיג משהו אחר, בן כמה היית בכלל אז? 16? 17?
חשבת לגשת אליה, וגם היית כמעט בטוח שהיא העיפה אליך מבט
וחייכה יותר מפעם אחת. אבל אתה, ברוב טיפשותך, פחדת מדחיה ולא
העזת.
ועכשיו תור החרטה.

זוכר את הבוקר ההוא, באותה תקופה שבה היית עושה ריצות בוקר
בחוף, כי הרגשת כל כך נעים שם, עכשיו אתה כבר יודע שהנעימות
באה מזה שהיית בגבול שני עולמות. היבשה, שבה חיית בלי לשים לב,
ועולם המים, שאותו אפילו לא ניסית לחקור. והנה בא לו עוד
קורטוב של חרטה.
באותו בוקר, עברת ליד מודעה למבחני בד לסידרה בערוץ המקומי,
חשבת אז, שאולי זה לא הרבה, אבל זה תחילת הדרך שלך להצלחה
מסחררת בתור שחקן/זמר מה שמסיבה כלל לא מובנת רצית להיות,
וכמוך יותר מחצי מהעולם.
אז למה חיכית? למה? לזה שמישהו יבוא ויכריח אותך לנסות את זה?
עכשיו אתה כבר יודע שלפחות אחד מ'משפטי השרי אריסון' נכונים,
השינוי כן מתחיל בך.

אני מקווה שכבר קלטת את המסר שניסתי להעביר לך, אבל גם אם כן,
הנה עוד מקרה שקורה כמעט לכולם, והוא אחד האהובים עלי.

זוכר את קת'רין? זאת? עם השיער המתולתל והמבטא הצרפתי? זוכר
איך היית מרגיש לידה? כאילו שיחררו לך איזו שימפנזה מגודלת
בבטן... היא היתה האהבה הכי גדולה שלך. כמעט והצעת לה נישואים,
אבל לא עשית את זה. הסתפקת באפרת, שאמנם אתה מאוד אוהב, אבל
היא לא משתווה לגומות הנפלאות האלו של קת'רין. מה לא היית עושה
בשביל קת'רין? היית מוכן למות למענה!
אבל, עכשיו אתה מת, והאהובה היחידה שנשארה לך היא החרטה
הזקנה.

לא העזת, לא הגשמת את החלומות שהיו נצורים בך במשך 78 שנות
חייך, דחפת את הראש לאדמה, מנסה להתעלם מהם, ובכך לגרום להם
לעזוב אותך. אבל שכחת דבר אחד, החלומות הללו הם אתה, וכשנמנעת
מלהגשים אותם, רק קיצרת את תוחלת ימיך, אתה הרי יודע שהיו
אמורות להיות לך מינימום עוד שש שנים לחיות, אבל אתה פספסת
אותן, ובגסות שכזו!

הסוג שלך מאוד מעצבן אותי, אמנם לא הכי, כי אי אפשר להתעלם
מהמתאבדים המופרעים האלה, שגם הם לבדם גומרים על החיים שלהם,
והם גם מרגישים כעס על כולם חוץ מעצמם.
אבל הסוג שלך, גם בו יש מן ההתאבדות, הדחקת חלומות, נו באמת!
אתם, לא רק שלא החלטיים מספיק בשביל להתאבד, אתם גם לא החלטיים
מספיק בשביל לחיות, אתם פשוט מעבירים את שנות חייכם בשיעמום.
נעים בין אירועים שאתם מחשיבים למשמעותיים בחייכם, כמו
נישואים, גירושים (שבזמן האחרון באופן מרגיז באים הרבה יותר
ומהר יותר, תלמדו כבר להחליט נכון ולקבל את תוצאות ההחלטה באשר
היא.) הולדת בן/בת, נישואים של הבן או הבת ו... המוות. זה
האחרון הכי מפתיע אותכם מסיבה לא ברורה, הרי אתם חיים את כל
חייכם תחת העננה הזו של הפחד מן המוות, אבל בכל זאת לא מוכנים
להעז ולחלום יותר, אתם פשוט מאביסים את עצמכם בכמה שיותר דברים
שיזיקו לגוף שלכם, כמו בשר וסיגריות, של מי היה בכלל הרעיון
המטופש של מקלות העשן האלו? כאילו שאחוזי התמותה אצלכם לא
גבוהים מספיק!

עכשיו, אני צריכה להגיע לידי סיום, כי אם אני אמשיך ככה עוד
יעשו לי משפטון על סאדיסטיות יתר פה בממלכת הבאים (שמשום מה את
מתעקשים לקרוא לה רקיע, למה נראה לכם שאנחנו נמצאים מעליכם?
מה, רק בגלל שאתם לא מסוגלים להגיע לרקיע אתם מיד מקבילים את
זה למקום הראשון שעולה לכם לראש שאין לכם כל יד בו?)

כשהמוות יקרא לך, בעוד דקות ספורות, אתה תדע כבר לקראת מה אתה
הולך, הודות לעזרתי האדיבה, אבל כל זה לא ימנע ממך את העינוי,
וממני את השעשוע הגדול שמתבצע כל פעם מחדש ביצורים אשר פה
מחשיבים אותם כל כך מסיבה לא מובנת, הדבר הזה, הנקרא חרטה.
נשמע מוכר?