עם האוזניות שומע בריפיט את השיר שלנו בפעם המי יודע כמה.
תמונות שלך ושלי מפוזרות על המיטה. התאריכים של המצלמה על
התמונות מודדות כמעט שלוש שנים מהתמונה הראשונה שלנו ליד הגשר
שסבא שלך בנה.
השעון של התנור במטבח מראה כבר שכמעט חצות, אבל אני לא מסוגל
ללכת לישון עכשיו כי תמיד חיכיתי לך עד שתחזרי וזה מוזר שעכשיו
זה פתאום יהיה שונה.
מתהלך בבית ומחפש דברים שהשארת ממך בבית שלנו אבל הבית נראה כל
כך ריק כשאת לא פה.

הטלפון הורוד שלנו מצלצל. הטלפון הישן שקנינו ביחד בשוק
הפשפשים כי אמרת שאנחנו צריכים מכשיר פשוט לאזן את כל המכשירים
המשוכללים בבית.
לא עונה והטלפון הורוד מפסיק לצלצל.
הסלולרי מתחיל לנגן את השיר שלנו, זה המספר טלפון של ההורים
שלך.
מתלבט אם לענות, סופר עד שלוש, בולע את הדמעות ועונה.
אמא שלך בצד השני. היא שואלת אם אני מגיע מחר ואומרת לי שאת
סבא שלך מביאים במיוחד אפילו שהוא לא ממש עצמו עכשיו.

אני מתיישב על המיטה מחבק את החולצה שלך שהשארת זרוקה ושומע את
אמא שלך מסיימת את השיחה ואומרת: "ההלוויה מחר בעשר בבוקר."

אני מתכרבל על המיטה עם הדמעות ולא אכפת לי שכל העולם יודע
שאני בוכה.