עם השמלה השחורה שנרקמה מבדידות עומדת על צוק.

מסתכלת דרך דמעות הזכוכית שלה קדימה לתוך הערפל,
טיפות שחורות, הגשם משתולל ועדיין שום דבר לא נרטב מלבד
הציפורים שנשענות על אבנים ושואגות את הכאב שלהן החוצה.

למה לא נמאס לה?
הכל נופל, המוסיקה צורחת צלילי כינורות מעוותים
ותוך ששדונים ופיות מנסים לקרוע את דרכם החוצה מחנויות של כלי
בניין
היא עדיין עומדת, לבנה כמו המוות שהבטיח להגיע, מסתכלת בעיניים
שחורות
איך האדמה בולעת את הטירוף,
ואיך השמיים מתכסים בעוד שמיים, מנסים לסחוט טיפות אחרונות של
סוף.

המלחמה הפנימית של כולם הציפה את הים, ואת הלילה
השיער שלה רטוב, פרוע, ומלא בדמעות שהופכות לשלג

כל הפילוסופיות,
המבטים שנשאבו לתוך ביוב
הכל מתחיל להתמלא בשקט מטורף שמצפה למנגינה של רגשות אשמה
שתמלא אותו.

והיא עומדת, עם השמלה השחורה שלא נגמרת
עומדת ומחכה שמישהו יבוא, ישתה לה את הדם או יבקש ממנה שקל,
ויגיד דקה לפני שהכל יגמר,
שהוא ידע שהיא שם.