לפעמים אני חושב למה ומתי. אני פשוט לא מאמין איך הזמן חולף
בלי די. כל דקה שאני מנסה לאחוז בה נאבדת. אני נעשיתי כבר
אובססיבי במחשבה הזאת על מושגי הזמן. אני לא יכול לסבול לקום
בבוקר עם מחשבה שבזבזתי שמונה או תשע או אפילו עשר שעות שינה.
שעות "שרופות" אני קורא להן, שעות שהלכו לאיבוד, ולא משנה כמה
אשנה ואשתנה הם תמיד בכל זאת ייעלמו. החיים בצל אובססיה כה
גדולה כמו הפחד מהזמן עצמו הם לא שוטים כלל. תמיד יש את הרגש
הכבד בלבד שסופר את הזמן האבוד שבו לא עשיתי דבר. בין אם זה
לימודים או שינה או משחק במחשב או צפייה בטלוויזיה. כל מה שלא
פרודוקטיבי נכנס ל"רשימה השחורה"  של השעות השרופות.

החלטתי להתחיל ולהנחיל שינויים. גיליתי שאכילת ארוחת צהריים
ואחר כך עיכולה בבית השימוש עורכים שעה וחצי. בזבוז מחולט של
זמן. לחשוב שבאותה שעה ושלושים דקות יכולתי לכתוב ולנגן,
לקרוא, לרוץ או להתאמן בקרטה. שעה וחצי של "זמן שרוף", החלטתי
לקצץ. אכלתי שכן אין ברירה, אכלתי שכן אין מניעה. אבל למה לא
לעשות את שתיהן יחדיו? התחלתי לאכול את כל הארוחות שלי בבית
השימוש שהפך למטבח, חסכתי לעצמי מחצית מהזמן, ובארוחות גדולות
אף יותר. ולרגע קט אותו תחושה שבקצה הראש פסקה. הספקתי! חסכתי!
מנעתי עוד 45 דקות של "זמן שרוף".

אך השמחה, המנוחה מהתחושה שלא נותנת מנוח, לא ארכו זמן רב.
אחרי שלושה, אולי ארבעה ימים, התחלתי להרגיש כיצד עיני שוב
פוזלות לעבר השעון על ידי. כל שיעור, כל דקה שחלפה רשמה כנצח
ונשלחה מיד ל"רשימה שחורה". חיי הפכו להיות סעודה אחת בלתי
נפסקת של בזבוז. הדרך הטובה ביותר לעשות דברים היא לעשות אותם
יחדיו! התחלתי לכתוב בשיעורים, לראות טלוויזיה ולהכין עבודות,
לשחק במחשב ולנגן בגיטרה, לצאת לריצות עם חברים ולהקריא לתוך
רשמקול כל מיני מילים חדשות לבטא רעיונות שלפתע קפצו לראשי.
והתחושה של הזמזום שפקדה את קצה ראשי נעלמה. נרדמתי בלילות סוף
כל סוף מבלי שהזמזום הנוראי יספור את הזמן שאני מנסה להירדם
לרשום אותו כזמן חסר תועלת.

יותר יעיל! יותר טוב! למה רק 2 פעולות במקביל? אני חייב לייעל
את זמני, אף דבר לא יישנה את החלטתי. למה לכתוב רק עם יד אחת?
למה לאכול לאט? למה לדבר עם אחד בכל פעם? למה ללכת כשאפשר
לרוץ? למה צריך חברים וחברות... איתם הזמן רק נעלם יותר מהר?
למה כלל ליהנות, כך אני כלל לא מרגיש איך הזמן עובר.

אז החלטתי להתבודד. לעסוק כל יום בדבר משעמם, כך שלחפות ארגיש
כיצד הזמן עובר. התאמנתי משך שבועות וחודשים עד שהצלחתי לכתוב
ב2 ידי משפטים שונים. למדתי לנגן על יד אחד ובשנייה לאכול.
והבטתי במחוג השניות נע לאיטו. כל יום הפך לנצח, ושבוע לעידן.
סוף כל סוף הרגשתי איך חולף הזמן...