"האם הקווטרבק הכי טוב שגדל בעיר מאז שנות השישים יכול להוליך
אותנו לאליפות כבר בשנתו הראשונה?" הייתה השורה שנכתבה מתחת
לכותרת הגדולה "פטריק הקדוש" בכתבת צבע בעמוד המרכזי של אחד
העיתונים הנחשבים בלוס אנג'לס יום לפני המשחק המכריע.
הוא ישב בבית וקרא את העיתון כאילו מעלה גיחוך למראה הכותרת
בעודו אוכל טוסט עם בייקון לפני האימון של בוקר יום ראשון,
בוהה בתמונה של אדם בלונדיני גדול מימדים ולא מאמין שזה הוא
עצמו. "הוא לא המציא את המשחק, הוא רק גילה לנו אותו מחדש",
אמר עליו מאמנו בלוס אנג'לס בראיון מיוחד. והוא? הוא הצטנע.
האמת, הוא לא היה בנאדם צנוע מטבעו, הוא פשוט באמת האמין שמה
שהוא עושה לא כל כך מיוחד. הוא לא כל כך הבין על מה ולמה כל
המהומה סביבו.
"מחר בערב, בגמר, רק אז נדע עד כמה פטריק ווד גדול באמת, או
אפילו הגדול מכולם." המשפט הזה, המשפט האחרון בכתבה הדהד בראשו
של פטריק כל היום. מה אם הוא לא יעמוד בציפיות? מה אם הוא
יאכזב אלפי אוהדים?
בפוטבול, אין לך זמן לחשוב על הדברים, בעיקר כשאתה הצלע החשובה
בקבוצה. כשהכדור במגרש שלך אתה חייב לפעול מהר, לקחת החלטה.
השיקולים שלך קשים כמו של מדען שמתלבט איזה חומר להוסיף לניסוי
שלו כשהוא יודע שאם יוסיף את החומר הלא נכון, הניסוי ומפעל
חייו יאבדו לנצח.
תפסת את הכדור, התנערת משני מגנים עקשנים שרצים להפיל אותך,
אתה משיב את המבט למעלה כדי שתוכל לראות את כל המגרש, ועכשיו
מה? אתה יכול להסתכן במסירה ארוכה לאחד משחקני ההתקפה או שאתה
יכול לקחת את הסיכון ולהמשיך לרוץ. מה שלא יהיה, אם תטעה, הלך
עליך. מצד אחד המסירה צריכה להיות כל כך מדויקת כך שתנחת בדיוק
לידיו של התופס, ומצד שני, אם תמשיך לרוץ לעבר שני הרי אדם
נוספים בכוונה להתנער גם מהם, אתה יכול למצוא את עצמך לאחר
שבועיים מתעורר בבית חולים, או גרוע מכך, להפסיד את המשחק.
הוא קם מהשולחן ונכנס למכוניתו, ברדיו הושמע השיר "My Way" של
פרנק סינטרה. אני? הגדול מכולם? הוא שנה לעצמו בראש. סינטרה
היה הגדול מכולם במוזיקה. אנשים מצפים שאני אהיה סינטרה של
הפוטבול?
"רק אל תישבר" אמר לעצמו, "רק אל תישבר", רואה את מחוג המהירות
מסתכל על גבול המהירות המותרת מלמעלה. נזכר בשנים בתיכון, בהן
לא דאג. הוא היה תלמיד מצטיין, היה לו הרבה על מה להישען חוץ
מפוטבול. עכשיו פוטבול זה כבר החיים שלו, אין אדם במדינה שלא
שמע את השם פטריק ווד, וכמעט ואין חובב פוטבול בן 13 בלי פוסטר
שלו בחדר. ועכשיו, עכשיו כבר התחיל לדאוג.
לאימונים הוא היה מגיע חצי שעה לפני כולם, רק המאמן היה שם,
והוא היה עובר אימון כושר אישי לפני ששאר הקבוצה הייתה מגיעה.
בתדרוך של סוף האימון. הוא לא הצליח למקד עצמו בשום דבר מלבד
אותו משפט מהעיתון. אותו כתב שנתן לו הזדמנות אחת ויחידה
להוכיח את עצמו.
בבוקר של המשחק הוא הלך לים. הוא תמיד היה מבלה שעה וחצי בים
לפני משחקים. זה היה מרגיע אותו. הוא היה היחיד שם, אין אף
משוגע שהולך לים במזג אויר של 5 מעלות. אבל הוא נכנס בכל זאת,
פתאום, למרות הקור המקפיא, עטפה אותו מין חמימות שכזו בעודו
נותן לגלים להתרסק על כתפיו הרחבות. מן תחושה של עליונות,
פתאום המוח שלו התרוקן מהפחד, הוא ידע שהוא מסוגל לנצח. הוא
ידע שחובת ההוכחה מוטלת עליו ושהוא חייב להצליח. הוא יצא מהים
ונסע למשחק.
בחדר ההלבשה הרגיש את המתח באוויר, את חבריו לקבוצה על סף
התמוטטות עצבים. לאחר תדרוך המאמן הוא אמר "יאללה חברה, הקהל
לא בא לראות חבורה של נקבות עם פיק ברכיים. הוא בא לראות
פוטבול! עכשיו אנחנו נצא לשם, וניתן את משחק הפוטבול הכי טוב
שאנחנו יכולים לתת!". כולם הריעו, ויצאו לפתיחת המשחק.
נותרו 2 דקות לסיום המשחק. פטריק כבר מסר 2 טאצ'דאונים ואפילו
הבקיע אחד בעצמו. אבל בכל זאת נוצר מצב של תיקו. הכדור בידי
שחקן הקבוצה היריבה, המגן נכנס בו והכדור איכשהו מגיע לכיוונו
של פטריק. דקה אחת לסיום המשחק, וכל מה שהוא יכול לחשוב עליו
זה אותו משפט שנכתב אתמול בבוקר בעיתון: "רק אז נדע עד כמה
פטריק ווד גדול באמת, או אפילו הגדול מכולם."  הוא תופס את
הכדור, מתנער משני מגנים עקשנים שרצים להפיל אותו, הוא משיב את
המבט למעלה כדי שיוכל לראות את כל המגרש, ועכשיו מה?