התקופה היא תקופת המלך שלמה. הממלכה הישראלית היא מעצמה גדולה
ומפוארת. בית-המקדש שבנה שלמה בירושלים מושך אליו אלפי מבקרים
מדי יום. חג השבועות הגיע, מרבית תושבי הממלכה הישראלית בדרכם
אל בית המקדש בכדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. בני-ישראל הם
איכרים, כל שנה הם נוסעים לבית המקדש כדי להודות לאלוהים על כך
שהשנה השדות הניבו יבול רב.

שמעון האפרימי (משבט אפרים), ידוע בכל שבטי-ישראל בשל אדמותיו
הרבות והמשגשגות, מדי שנה אלוהים מברך את שמעון ביבול רב:
פירות, ירקות, חיטה, שעורה ועוד. שמעון, כבכל שנה, יחד עם
משפחתו יצא לכיוון ירושלים הבירה, במטרה אחת כמובן- לבקר את
האלוהים במשכנו בהר-הבית כדי להודות לו על השנה המוצלחת.

שיירה מפוארת היתה לשמעון ומשפחתו, עמוסה בכל טוב- אוכל רב
ושתייה טובה. פתאום באמצע הדרך, פנינה, אשתו של שמעון הבחינה
באיש עני שמושיט את ידו ומבקש נדבה: אוכל, שתייה, בגדים או
כסף. פנינה, פנתה לשמעון וביקשה ממנו: "הבא נא לי פת לחם ומעט
ירקות, אכבד את האיש העני". פנינה נענתה בשלילה לבקשתה: "פנינה
אהובתי, כל המתנות על עגלה זו, למישהו אחד בלבד הן- לאלוהים
אדוני, בזכותו יש לי אדמות רבות וטובות, אינני מסכים שתיתני
אוכל לאיש זה, לא נותנים אוכל קדוש לאיש נחות", טען שמעון.

יום עבר, ושיירתו המפוארת של שמעון הגיעה לירושלים הבירה אשר
לבשה לה אווירה חגיגית לכבוד השבועות. כל שבטי ישראל התפעלו
משיירתו המפוארת של שמעון. אפילו הכוהנים מבית-המקדש נתנו כבוד
לשמעון ומשפחתו.


סוף סוף הגיע הרגע לו ציפה שמעון, במזבח המרכזי של בית המקדש,
בנוכחותו המכובדת של הכוהן הגדול, יקריב שמעון את קורבנותיו
הרבים לאלוהים. הרגע הגדול הגיע, הכהן מדליק את האש, אך הפלא
ופלא, האש נדלקת אך קורבנותיו של שמעון אינם נשרפים. "אולי
תוסיף עוד עצים" מבקש שמעון מהכוהן הגדול. נענה הכהן הגדול
לבקשתו של שמעון, אך במקום שהאש תגדל היא דועכת ודועכת ודועכת
עד שנעלמה. והקורבנות, ובכן, הקורבנות לא נשרפו. פונה הכהן
הגדול לשמעון ואומר לו: "מצטער אדוני, כנראה שאלוהים אינו חפץ
בקורבנותיך". בבושת פנים ירד שמעון מהמזבח המרכזי של
בית-המקדש.

אחרי שמעון, עולה חיים הימיני (משבט בנימין), למזבח. חיים ידוע
בממלכה בשל טוב ליבו ורצונו לעזור לאחרים. חיים איננו אדם עשיר
באדמות ורכוש, אך הוא משתדל במעט שיש לו לעזור לאחרים. קורבנו
של חיים לאלוהים היא קורבן צנוע וקטן לעומת קורבנותיו המפוארים
והרבים של שמעון. "אין לך סיכוי חיים" מתגרה בו שמעון "את
המתנה שלי אלוהים לא קיבל, אתה באמת חושב שהוא יקבל את שלך".
בינתיים התעלם חיים מדבריו של שמעון ועלה למזבח. לאחר שהדליק
הכהן את קורבנו הצנוע של חיים, גדלה לפתע להבת האש למימדים
עצומים, שלא נראו מאז ומעולם בבית-המקדש.