[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תודה, לילה טוב", אמרתי למוכר.
"לילה טוב", הוא ענה לי.
יצאתי מהקיוסק אל הלילה הקר, מלווה ברוח מקפיאת עצמות.
'תל אביב, מי אמר שהיא עיר ללא הפסקה?', גיחכתי לעצמי.
'השעה רק עשרים לשתים עשרה בלילה ואפילו חתול לא מטייל
ברחוב אלנבי הידוע. איזה לילה מדכא. אני חייב סיגריה'.
שלפתי את חפיסת הסיגריות מהכיס האחורי, נשארו לי רק ארבע
סיגריות. 'חבל שלא קניתי גם סיגריות'.
הגעתי לתחנת האוטובוס וקיוויתי שהוא יגיע מהר.
'פאק, מה זה הקור הזה?', קיללתי וחיכיתי.
נזכרתי שיש לי שיעורי בית. אני לומד כלכלה באוניברסיטת תל
אביב. אני שונא כלכלה. זה לא מעניין אותי. אבל לך תחיה בארצנו
הקטנטונת עם הכנסה של משורר... אז אני לומד כלכלה.
הדבר היחיד שמעניין אותי באוניברסיטה, זו ענבל.
היא איתי בקורס. יש לה עיני אגוז חומות עם מבט תמים ורך, שיער
גלי חום בהיר עד הכתפיים, לחיים סמוקות מעט כדרך קבע, ידי בובה
עדינות. היא לא גבוהה מדי, לא רזה מדי, היא בדיוק.
ובכל פעם שהמבט שלי נפגש עם שלה היא גורמת לליבי להצמיח כנפיים
קטנטנות ולרחף כאילו שתה פחית רד-בול.
אני כל כך מאוהב בה שאני חושב על תואר שני...
'איפה האוטובוס הזה? אני מת מעייפות, קפאו לי הביצים מהצינה
הזו וכבר חצות'. בדיוק כשהמחשבה הזו חלפה בראשי, האוטובוס
הגיע.
קו ארבע, כרגיל, הוא הקו המאושר שזוכה להוביל אותי בכל לילה אל
המיטה החמה שבדירה הדלה שלי. עליתי לאוטובוס, שילמתי לנהג
והתיישבתי בספסל הרביעי משמאל. בספסל הראשון מימין ישב איש ממש
מבוגר עם שפם לבן ועבה כמו של פעם, ובספסל האחורי זוג שהתנהג
כאילו הם לבד באוטובוס, 'שישכרו חדר או משהו...'.
עשר דקות מפרידות ביני ובין דירתי הנכספת. ' וואי איזה מקלחת
אני הולך לדפוק, אולי אני אפילו אעשה לי אמבטיה? תרגיע, אתה לא
בחורה'. האוטובוס עצר. 'עוד ארבע תחנות to go '.
הזוג המאוהב ירד ולאוטובוס עלה איש במעיל דהוי, שמשום מה בחר
להתיישב דווקא על ידי, למרות העובדה שהאוטובוס ריק כמעט לגמרי.

"חרא", הוא אמר לי, "חרא של מצב פה במדינה. אני חיים כהן, בן
כמה אתה?", הוא המשיך. "אני בן עשרים ושלוש",
עניתי בחוסר חשק.
"איזה גיל יפה, אני בגילך עשיתי חיים משוגעים. עבדתי, היו לי
בחורות... ומה נשאר ממני? מובטל בן ארבעים וחמש עם ארבעה ילדים
ובלי טיפת כסף או כבוד, מה אתה עושה בחיים?".
'יופי, עוד ממורמר שהחליט לשפוך את הלב שלו דווקא אצלי',
חשבתי.
"אני משורר", אמרתי בגאווה, "וגם לומד כלכלה".
"כלכלה, יופי, תלמד תלמד זה טוב. עזוב את השירים, עם שירים לא
הולכים למכולת... אתה יודע, כשאני הייתי בגילך..."
'עוד שתי תחנות... עוד שתי תחנות...', מלמלתי לעצמי בראש,
מתעלם מהשיחה שהחיים כהן הזה מנסה לפתח איתי.
המלמול התוך-ראשי הזה פסק באחת כשלפתע עלה לאוטובוס בחור עם
פנים מכוסות וסכין שלופה וצעק- "כולם להרים ידיים, זה שוד!".
עד כמה שהסיטואציה הזו אמורה להחדיר בי פחד, היא די הצחיקה
אותי. היינו בסך הכל ארבעה אנשים באוטובוס.
הנהג, הזקן מקדימה, חיים המובטל ואני.
'הוא בכלל מסוכן האדיוט הזה?', מחמת הספק הרמתי ידיים.
השודד הניף את ידו והנחית מהלומה מפתיעה לרקתו של נהג האוטובוס
המבועת. 'מסתבר שהוא כן מסוכן...', הבנתי.
"אתה", הוא צעק לעבר הנהג, "תוציא מהר את כל הכסף שיש עליך,
שים פה בשק ורד על ארבע עם הידיים על הראש! ואתם!", הוא עבר
אלינו, "תעשו אותו דבר ומהר!".
'נהדר... איזו מקלחת ואיזה נעליים...?', רטנתי לעצמי.
הנהג המסכן מילא את השק בכל הכסף שנשא עליו.
השודד, מבלי להוריד את הסכין, התקדם הלאה. הוא בחר להתעלם
מהזקן שישב במושב הקדמי בחושבו שהוא אינו מזיק וקרוב לודאי גם
חסר כל פרוטה. בחירה אינה נכונה כפי שיתברר מיד...
הוא התקרב אליי ואל חיים כהן כשלפתע קרה הבלתי צפוי.
הזקן קם בתנועה חדה ומהירה, שלף אקדח מהנעל שלו, כיוון אל
הבחור ואמר לו בקול יציב ורגוע, המלווה בנצנוץ מבודח בעיניו-
"מיידלע, תשליך את הסכין".
התאפקתי כל כך חזק שלא לצחוק.
"אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת בחור צעיר, תשליך אותה לרצפה".
הבחור הצעיר השליך את הסכין בתבוסה.
"יופי מיידלע, ועכשיו, ידיים מאחורי הגב." הבחור הקשיב לו.
"איך קוראים לך?", הזקן שאל את הנהג. "עוזי... עוזי...", הוא
השיב בפיזור דעת, עדיין נסער מהסכין שניצבה למול עיניו דקה
קודם לכן.
הזקן המשיך- "יופי, עוזי, בוא ותחזיק לבוב'לה שלנו את הידיים
בזמן שהצעיר החביב שלנו פה", הוא הסב את מבטו המשועשע לעברי,
"יתקשר למשטרה".
גם אני הקשבתי לו ומייד ביצעתי את המשימה מהנייד שלי.
"זבל!", קרא לפתע חיים כהן לעבר השודד, "תגיד, אתה לא מתבייש?
איפה הערכים שלך?".
עוזי הנהג, שכבר הספיק להתעשת, הידק את אחיזתו בזעם על ידי
השודד. "הוא יקבל את שלו. המשטרה בדרך?" הוא שאל אותי.
"כן", עניתי, זורח מהביצוע המושלם והזריז של משימתי.
האיש הזקן אמר לבחור- "אני היום בן שמונים. כשהייתי המפקד
אפרים בפלמ"ח, הייתי מוכן להקריב את חיי בשביל המדינה ובשביל
יהודי אחר ואפילו איבדתי ארבעה מחיילי. כבוד היה כבוד, פקודה
הייתה פקודה, ערכים היו ערכים. והיום, מה כל אלה? אבק ברוח.
אני מקווה שתבונתך תחזור אליך במהרה בחור צעיר. בכל אופן, זמן
יהיה לך חביבי, בכלא, שם מקומך". אמר וחייך.

לקול צלילי הצ'אקלאקה המשטרתית, נפרדתי מעוזי הנהג, מחיים כהן
המובטל, מאפרים הגיבור (שדרך אגב הציל אותנו בעזרת אקדח
צעצוע...) ומהשודד האומלל וצעדתי לביתי.

'איזה סיום הזוי ליום הזה, אכן חוויה', צחקקתי לעצמי.
אבל פתאום הבנתי משהו...
'הייתי בסכנת חיים עכשיו. יכולתי להיפצע או חמור יותר, להרצח.
ועל מה? על כסף? על חומריות?
למה לעזאזל אנחנו מזניחים את העיקר ומתמקדים רק בכמה הרווחתי,
מי יקבל בונוס החודש וכמה בחורות הספקתי להשכיב השבוע?
מה עם הרגשות הכנים שלנו?
אני שונא כלכלה! אני אוהב לכתוב שירים, זה מחיה אותי, זה מה
שמשמח אותי, זו האמת שלי, להיות משורר.
אני חי כמו כולם, כל הזמן במסגרת, ארבע פינות תוחמות אותי.
בית ספר, צבא, טיול, לימודים, עבודה... נמאס לי!
זהו, החלטתי, אני מנפץ את אותה מסגרת שמגבילה אותי.
מעכשיו אני משנה את כל אורח החיים שלי.
אני פורש מהתואר, אני אכתוב שירים.
אני אלבש מה שבא לי, אאריך שיער כמו שתמיד רציתי, אקנה צמר גפן
מתוק כמו שאני אוהב, מ'כפת לי? זה לא רק לילדים!
אבל מה שהכי חשוב...
מחר אני אשב עם ענבל לשיחה בארבע עיניים ואגיד לה כמה שאני
אוהב אותה. אספר לה שאני כמה ללטף את השיער שלה, להריח את הריח
המשכר שלה, לאחוז לה את היד, להדק אותה אל ליבי בחיבוק דובון
מחמם. אני רק רוצה לגרום לה להיות מאושרת...'.

וואו, רק המחשבות על ענבל גרמו לי לחייך לעצמי באמצע הרחוב.
עוד שתי דקות אני מגיע לדירה. 'ובלי לדפוק חשבון אני עושה לי
עכשיו אמבטיה חמה ואפילו מוסיף קצף אמבט ריחני.
וימותו הקנאים!'.
הרהוריי על האמבטיה המתקרבת נקטעו באחת.
נכנס בי אוטובוס.
זה היה קו ארבע...



          נכתב לסדנה ה-51. עם מעט שינויים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה הדיבור?!









ד"ר מישה רוזנר
מתריס ושואל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/05 11:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאת הדתיה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה