רציתי לכתוב וחיפשתי עט, ולא מצאתי.
ועכשיו כן מצאתי, בערך, התפשרתי על עיפרון
ואני לא יודעת מה לכתוב.
אני מסתכלת על הקירות בחדר שלי, השעה שלוש בלילה
ויתוש עבר כרגע מול העיניים שלי.
ולא, לא הרגתי אותו.
אין לי כח לרדוף אחריו...
וגם ככה אני כבר לא יכולה לחזור לישון לאחר שקיבלתי טלפון
מחבר טוב שדיבר איתי עד שהוא נרדם.
ואני, נותרתי ערה.
אז אני מנסה לחשוב קצת...
אני חושבת על החתונה שהייתי בה היום
ועל חברים שלי, וכמה שאני אוהבת אותם...
וחושבת על המשפחה שלי, שהם קצת מוזרים, אבל די בסדר.
אני מדמיינת את עצמי מתה, ואת היום שאחרי...
מי יבוא ללויה, למי יהיה אכפת ולמי לא,
וחוזרת בי.
יש לי עוד מה לתת, יש לי עוד מה לקבל.

כשהייתי במקום נמוך יותר,
לקח אותי בן הדוד שלי שגדול ממני בשנתיים לשיחה.
היינו בים והוא לקח אותי אל תוך המים
והייתה מולנו שקיעה מדהימה...
והוא שאל אותי:
-על כמה ס"מ את עומדת?
-בערך 20,30 ס"מ נו... בערך... מה יש לך?
-ותראי איזו שקיעה יפה.
- יופי לך... "חיי השתנו"... מה אתה רוצה?!
-את כל כך קטנה יחסית...
-יחסית? למה?
- להכל! את שוקעת בעצמך ובכאב שלך שנראה לך כל כך עצום...
 את יודעת מה עצום? הים, השמש... החיים לא.
שתקתי.
- את רוצה לגמור במוסד לחולי רוח?
- (צחוק מהול בעצב) לא.
- יאללה נו... מפגרת... (הוא חייך) בואי לאכול.
ובערב הוא לקח אותי עם חברים למועדון ורקדנו.
ובארבע בבוקר, שיחה ממרכז השליליות שלי: "רע לי".
אני יודעת.
הייתי צריכה לומר לו שיתפגר.
ובמקום, התפגרתי מלהקשיב לו...
וכשבגללו בכיתי בבוקר (בערך בשמונה), נזכרתי פתאום איך הכל היה
שונה ב12 בלילה של היום שלפני,
הבנתי.
ואני לא מתחרטת.
אפילו לא לשניה.
בשום מחשבה נוספת על העניין.

אני  איתו   גמרתי.

בתקווה להיות שלמה יום אחד
   חסרים חלקים קטנים
      לילה טוב.

                 ענבר.