מיקה, קרה אסון.
במילים אלו פנה אלי תמיר כשפתח לי את דלת ביתנו. אני, עמוסת
תיקים על כתף ימין ובזרועי השמאלית מצמידה את יהלי למותן.
במהירות אני מעבירה בראשי תרחישים אפשריים, לא מצליחה לנחש מה
יכול היה לקרות. הנה שלושתנו כאן, בבית הכל נראה כשורה, הוא
בודאי מגזים. אבל פניו מגלים שאכן משהו נורא קרה. כמה מוזר,
תמיד כשמתרגשת צרה גדולה, אני פשוט מסרבת לקבלה. יש לי מנגנון
שאומר "לא יכול להיות", מעין שכנוע פנימי שהדבר לא קרה ובמהרה
יתברר שאני צודקת. עשרים שנה מאוחר יותר, כשהודיעוני על האסון
שפקד את תמיר, צעקתי "מה פתאום? זה לא יכול להיות."

נכנסתי והנחתי את יהלי על אחת הכורסאות. בדיוק חזרנו מביקור
אצל רופאת המשפחה. רציתי לספר לתמיר שהרופאה אינה יודעת מהי
הפריחה המוזרה שהופיעה ליהלי על כל הגוף ושיש לערוך לה בדיקת
דם. יהלי התפתלה וירדה מהכורסא מהדסת במהירות לכיוון אביה,
פורסת ידיה לצדדים בציפיה לחיבוק גדול. היה להם מעין טקס שכזה,
ידיים קטנטנות נפרשות ואז ידיים גדולות חופנות, מניפות באויר
ומצמידות את הגוף הקטן אל הלב. תמיר פנה אלי ואמר "כל כך עצוב,
כל כך קשה". שאלתי "מה קרה?"

בחוץ השתוללה סופה, גשם שלא פסק ורוחות חזקות. בקנה מידה
תל-אביבי היה מאד קר. בבית החמימות והאור הרך השכיחו מעט את
מזג האויר המדכדך. שמחתי לחזור הביתה.

תמיר התקרב אלי, מתעלם מתחינתה של בתנו, חיבק אותי ואמר, אבא
שלך נפטר.

איך יתכן שלא היה לי ברור מיד שלכך התכוון כשאמר שקרה אסון? גם
כשאמר שאבי נפטר, עדיין קננה בי המחשבה שאולי זה לא באמת קרה.
זה בודאי חלום בלהות, תעתוע, בלבול או חוסר הבנה. מיד הכל
יתברר, שהרי זה בלתי אפשרי. אני אניף את יהלי באויר, היא תגרגר
בהנאה, וכולנו נצחק ונתגלגל על השטיח. חם בבית, כדאי להסיר את
המעילים, לעבור לנעלי בית. מיד הכל יהיה נעים ורגוע, נשוחח,
נתפעל מהחכמות של יהלולה, אולי נחלוט תה ריחני. די, כבר סגרנו
את הדלת, אנחנו בבית.

אבא נעל סנדלים למרות צינת נובמבר. הוא התנצל על כך שאינו יכול
לנעול את נעליו "הרגליים שלי התנפחו". אבא תמיד הקפיד מאד על
הופעתו וחש שלא בנוח בסנדלים שהיו מרופטים ולא תאמו למזג האויר
ולבגדים שלבש. היינו בדרכנו לבית החולים. המחלה קנתה לה משכן
בגופו. גבוה ורזה מדי צעד לצדי בכבדות לא מוכרת. נזכרתי שנקע
את רגלו וצלע מספר ימים כשהייתי כבת שמונה. אבא שלי, שתמיד
הייתי גאה להלך לצדו ברחוב, צולע. הרגשתי אז כל כך מבוישת,
חשבתי שכל האנשים ברחוב מרחמים עלי שאבא שלי צולע. "הסנדלים
האלו מתחילים להקרע" אמר "אני אקנה לי חדשים לקראת הקיץ, אבל
אולי לא אחיה עד אז". התכווצתי. לא ידעתי מה להשיב, המומה
מהיכולת שלו לקבל את הגזירה. אני ידעתי שאין מרפא, כולנו ידענו
ולא שוחחנו על כך. הוא ידע זאת למרות התפתלויותיהם של הרופאים
והשתיקה שלנו. "אבא, איך אתה מדבר? אתה תהיה בסדר ותקנה
סנדלים. אתה הרי כבר ניצחת בכמה מלחמות" אבי חייך ברכות, חיוך
שתמיד היה ממיס אותי וגורם לי לחייך ולהרגיש שמחה. לא הייתי
שמחה, הייתי מפוחדת ומלאת רחמים. איך הוא מחייך בשלווה כזו
בעוד גופו סובל ועוד מעט כבר לא יכיל אותו יותר. הבטתי בעיניו,
מבטו היה אפור. הבנתי שהוא אינו עוד הלוחם הנערץ שלי שמבטו
תכול ובטוח. חיוכו האפור אמר לי "אני צריך להיפרד אבל זה
בסדר". עד היום אינני יודעת אם ריחמתי עליו, על כך שהוא נאלץ
לוותר על חייו, או עלי, הנאלצת להיפרד ממנו ולהתגעגע.

"איך אתה יודע? מי אמר? מתי זה קרה?" ניסיתי לברר. אולי הפרטים
הלא מדויקים בדבריו יבהירו שיש כאן טעות, אי הבנה. עדיין אסופה
אל חיבוקו, יד אחת שלו מלטפת את ראשי, עיניו עצובות וכואבות.
"מני טלפן לפני חצי שעה" אמר "הוא ביקש שלא יפנו את אבא לקירור
בכדי שתוכלי להיפרד ממנו". הפרטים מדויקים מדי לטעמי, לאן
עכשיו? "האח הזה שלי השתגע לגמרי? הוא רוצה שאני אראה את אבא
מת?" יהלי, למרות ההתעלמות ממנה, ישבה שקטה על השטיח לידנו.
התבוננה בנו בעיניים פעורות לרווחה, מבינה בדרכה שאינה יכולה
לקבל תשומת לב ברגעים אלו.

ביום שבו יהלי התייתמה עמדה לה ההבנה הזו שהייתה לה כפעוטה בת
שנה. תמיר נלקח מהעולם בפתאומיות, בפשע אלים, סתמי ומיותר. שלא
כמו אבי, הוא לא ידע שהוא הולך אל מותו. כשקיבלנו את ההודעה,
יהלי, צעירה בת עשרים ואחת, הבינה מיד ומיהרה לטלפן למקום
עבודתה ולהודיע שלא תגיע. אני ביקשתי פרטים "איך זה קרה? היכן?
מי יכול היה לעשות דבר כזה? מי ירצה לפגוע בו? אולי הוא רק
נפצע? מי ראה? מה ראו? מתי?" מחפשת פרטים שגויים שיעידו שזה לא
באמת קרה. ברור היה לי שזה לא יתכן. תמיר פחד ממחלות, היה לו
ברור שלא יאריך ימים משום שיחלה במחלה קשה. ז'ניה דודתי,
שהחלימה מגידול שהוסר מקיבתה, התארחה בבית הורי שעה שתמיר ואני
הגענו לבקרם. ברכתי את ז'ניה בחיבוק ונשיקה כהרגלי. בדרכנו
הביתה, תמיר אמר "השתגעת? איך חיבקת ונישקת אותה? את יכולה
להדבק, זו מחלה איומה". לא מצאתי לנכון לענות ולפתח ויכוח.
תמיר ידע היטב שמחלתה אינה מדבקת, הפחד ממחלה ממארת היה ממית
כל מחשבה הגיונית אצלו. נהג לספר על ביקוריו החוזרים אצל
רופאים שונים שאינם מוצאים את מחלתו האמיתית למרות התסמינים
הקשים והבדיקות היסודיות. "על המצבה שלי יהיה כתוב: אמרתי לכם"
אמר, "אתם לא מאמינים לי ובסוף זה יקרה". אבל מה שקרה חסך ממנו
התמודדות עם הפחד האמיתי שלו. אולי ברגע הנורא ההוא לא האמין
שזה קורה, שהרי הוא אמור לחלות ולסבול.

דהרתי לבית החולים, רק בכדי להבהיר לאמא ולמני שאני לא יכולה
לראות את אבא מת. אבא שלי השמח, המחייך תמיד, כך אני רוצה
לזכור אותו. ימיו האחרונים היו קשים לי מאד. אני לא רוצה את
המראות האלו בראשי, זה לא אבא שלי האיש החולה הזה. עכשיו הם
רוצים שאפרד ממנו כשהוא כבר מת? זה כבר יותר מדי, אני לא אצליח
למחוק את הזיכרון הזה. הם יבינו אותי, לא יכעסו, אני האחות
הקטנה, הבת הקטנה, מותר לי. אינני זוכרת איך הצלחתי לנהוג את
הדרך, טרופת מחשבות, בגשם שוטף. אני זוכרת שחשבתי כמה חבל
שהמגבים מקנחים רק את השמשה הקדמית ולא את עיני.

כשהגעתי לבית החולים, צעדתי נחושה למיטתו של אבא. ליטפתי את
פניו שהיו לפתע נינוחים ונטולי כאב. לא הופתעתי לגלות שפניו
קרים, כמו נגעתי בפסל. הוא שכב על גבו, תחבתי את כף ידי מתחת
לכתפו, מחפשת שאריות מחום גופו. נשקתי לו ואמרתי "שלום אבא,
אני אוהבת אותך"