משב רוח קליל חצה פתאום את האוויר והתקבל בברכה אצל כל נוטפי
הזיעה המתקשים לנשום בעומס החום.
בבריכת חלומותיה של ליאוני, באון עדין, מפלח גוף הגבר-נער שלו
את המים הנעים בזרם תחתי בריצודי אור של חזיונות גליים.
שם הזמן קפא ואין לו משמעות כרונולוגית, זה קורה וברור לשניהם.
היא מתביישת והוא קצת תוהה. בעל כורחם.
היא זורקת אותם לסיטואציות דמיוניות - כמו למשל, פתק שנתחב
לידה בהיחבא, או טלפון באישון לילה - שהצליח להשיג את המספר
שלה מזה שהציץ בכרטסת שלה והסתכל במדריך, והעז וצילצל. הלוא
מבחינתו מאוד סביר שהיא נשואה.
ופער הגילים הזה. ממש נורא. היא אפילו יכולה להיות קשישה יותר
מאימא שלו. גועל נפש.
ליאוני יודעת שהיא לא בדיוק אובייקטיבית, עם כל הדחייה שיש לה
מהפיזי, אבל זוכרת, שלא בטובתה, איך נדחתה בגיל עשרים, מגופם
של נשים וגברים בני ארבעים.
בכל מקרה, ליאוני נשארה בנקודת המבט של בני העשרה על המבוגרים,
למרות שעוצמת תשוקתה הוכיחה לה למעשה שאין זה כך.
הוא היטה ראשו קצת והביט בה ובעיניו החומות ריצדו זהרורי שמש
כמו מתוך הבריכה.
זה כזה קסם! הוא יכול להיות מאוד קרוב, כמעט כמו נפשו נוגעת
בנפשה, וגם מאוד רחוק, כמי שרואה בה אישה זרה, מבוגרת, שחייכה
חיוך דודתי משהו, על "דברי הצעיר הזה".
אחר כך בחוץ, כשנעלם מעיניה, חשה ליאוני בנחשול כאב גואה אצלה
בפנים, לא לגמרי מובן לה. ההחמצה? הדחייה הישנה?
יכלה להרגיש את הסלידה הפיזית הרגילה שלה, נאחזת בפגמי גופה
שהתרבו עם השנים, אבל בכוח איזה קסם, לא מובן אף הוא, הומר
הכאב במין התעלות רגשית וביטחון של אוהבת ונאהבת. מוזר.
והגל הרגשי הנפלא הזה נשאר בה גם למחרת.
לא נותר לה אלא לחכות ולראות איך ייפול דבר.

בחלומה של ליאוני, התייפח דראקולה כילד קטן, בחיקה של אהובתו
הנצחית. כבר לא נותרו לו, לא שיניים ולא חניכיים ולא כלום. הכל
התפורר.
הוא איבד את נגיסתו העוצמתית ועם זה גם כבתה בו אש תשוקתו.
צווארה של אהובתו הנצחית נותר צחור ללא מתום.
אפשר לומר שהמצב החדש מצא חן בעיניה - מי רוצה שכל הזמן ינשכו
בעורפה וימצצו לה את הדם?
אבל היא הסתירה את שביעות רצונה מדראקולה, מתוך זה שלא רצתה
לצער אותו. ידעה היטב שהוא מודד את כוח גבריותו ביכולת הנשיכה
שלו ובאורגזמת הדם המתפרץ.

ליאוני התעוררה עם מועקה לא ברורה. היא פתחה קצת את התריס שלה,
ושם כבר היה מויישה המציץ, תופס עמדת צפייה ממרפסתו אל מרפסתה,
בין מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצות טריקו אפורות, תלויים
בעליבות-מה על חבל הכביסה שלו.
ליאוני סגרה את התריס שלה ברגשות מעורבים של כעס על פלישה,
אימת דמיונות על סטיותיו האפשריות של מויישה, - לפני הכל, יש
לה ילדה קטנה בבית - וקצת הערכה לשריריו המטופחים, המשתרגים
מתוך חולצתו השחורה הצמודה. אולי הוא לא סוטה בעצם?
ככה בהמשך השבוע, צפתה בדאגה למקרה של התפתחויות של טובות
מכיוון המרפסת של משה, עד שאחרי יומיים בערך גילתה, לרווחתה
הרבה, על אחד מחבלי הכביסה שלו - זוג תחתונים נשיים בצבע בורדו
וחזיית פוש-אפ תואמת ויכלה להעביר את מוישל'ה מאגף הסוטים
לנורמאטיבים. אולי.

ג'ו, אבי ילדתה, ארז תרמיל ויצא לצפון. "לנקות לעצמו את הראש
בטבע".
ככה, בלי לדעת בדיוק לאן, משהו ליד נחל דן.
ןאיפה תישן? - שאלה ליאוני. לא יודע. פה שם. יש לו חברים
ומשפחה בכל מקום. פה שם.
ליאוני קינאה בו נורא. היא מרגישה כבולה כל כך למקומה ולא
מבינה בדיוק את אוזלת היד שקושרת אותה, רק שהכמיהה שהיא חשה
עכשיו, זהה בדיוק לכמיהה הזכורה לה מילדותה, זו שדחפה אותה
תמיד לטיולי חיפושים אחרי בתים יפים באופק, שנשקפו לה מחלונה.
מאז שנכנסה ליאוני להריון, לא עוזב אותה הגעגוע למרחבי הרים
ירוקים.

התופים של השכן מלמעלה שרטו לו את המוח, שגם קודם היה
מינימליסטי. מין גבעול פרכי עם מגבעת סבא, ריח רע של עזובה
נפשית, מודעות אפס ואינטליגנציה נמוכה.
תודה לאל, יש לי בן זוג קבוע כבר שנה, אז אני לא צריך להשתמש
בקונדומים.
כן? אז מי זרק את הקונדום המשומש ישר לתוך המרפסת של ליאוני?
לשתי הדיירות האחרות יש טכניקה של מתקפה תמידית, לא משנה מה
תגידו להן, אתם אשמים בכול. אחת קצת עדינה והשנייה בהמה.
התופים המטומטמים יחד עם החום המהביל שורטוים לליאוני את הלב
המתגעגע להרים ירוקים. היא מרגישה כזה כישלון...

עד הקצה...

...ליאוני יושבת על ראש ההר ורואה רק הרים והרים. עצים ומפל.
עננים.
הרוח נושבת באין מפריע, מקצה אחד של העולם אל השני, וליאוני
באמצע.
דממה. הזמן קפא.
ליאוני שומעת את עצמה.