בעמוד חמש של ספר ההוראות שאתי השאירה לי, כאשר נסעה לבוסטון
לשבעה שבועות, להשלים תואר שני או אולי תואר אחר, היה כתוב
כדלקמן: "תזכיר ליאיר לקחת את חוה לחתונה של חנקה ב19 לחודש".
יאיר, לאלה שלא יודעים, הוא האח של אתי, שעושה אותו גיסי באופן
אוטומטי. חוה היא הדודה של אתי כבר הרבה שנים ולכן אתי חשה
אחריות כלפי דודה חוה. ואם אתי חשה משהו משמע גם אני צריך לחוש
את אותו המשהו, אפילו אם אני לא חש את אותו המשהו. אז אני
מזייף תחושת אחריות על ידי עשית קולות מתוך הבטן, משהו שדומה
לקולות שעושה שלשול לפני שהוא מתפרץ. ככה זה עם משפחה, ואין מה
לעשות. ומה שכתוב בספר ההוראות זה כמו עשרת הדיברות.

כמה ימים לפני ה19 לחודש, ככתוב בספר, אני מטלפן ליאיר להזכיר
לו את העסק עם חוה ועם החתונה של חנקה, ולו יש חדשות מאד לא
טובות בשבילי.
"מה שלומך", הוא שואל אותי.
"אני לא אומר", אני אומר.
"למה אתה לא אומר?", הוא שואל.
"בגלל שהיום יום שלישי וביום שלישי אני לא אומר", אני אומר.
"אבל היום יום שני", הוא ממשיך.
"לא ידעתי. אז גם ביום שני אני לא אומר מה שלומי", אני מסרב
להגיד לו מה שלומי.
"את חוה אתה זוכר?" אני שואל.
"כן!", אומר יאיר וצוחק.
"יש לה חתונה מחר אצל חנקה, אתה לוקח אותה ואתה מחזיר אותה
במצב טוב". אני אומר לו.
"אז תדע לך שיש שינוים בתוכנית. אלא זה אתה ולא אני שמביא
ומחזיר את חוה והכול במצב טוב. לא כמו פעם אחרונה ששמת לה רגל
כאילו לא שמת לב." פורץ אלי גיסי.

"יאיר אל תגיד דברים כאלה, אפשר לקבל התקפה", אני מרגיש לחץ
בחזה.
"דברתי עם אתי והכל מסודר. אתה לוקח אותה מחזיר אותה. וגם חוה
מסכימה למרות שלא שכחה ששמת לה רגל".
"אבל אני לא מסכים", אני צועק.
"חבל על הזמן, הכל סגור, דבר עם אתי היא ערכה את התוכנית".
נותר לי לתאם עם חוה שתהיה מוכנה ב18:00. חוה הייתה מוכנה
ב7:00. בשמלת שבת כחולה. ואלאה לא הייתי צריך לשים לה רגל.

אני אורז אותה, ומטיל אותה אל תוך רכב במושב האחורי. קצת
פספסתי, לא נורא, ואנחנו בדרך לחתונה.
אני נוסע לקיבוץ ששם יש היום חתונה, חונה בחניון, ואז אני שם
לב שחוץ מהרכב שלי אין שום רכב אחר. יש הרבה מקום לחנות וזה לא
מריח טוב. יש הרבה חושך בחניון בלי מכוניות. פתאום חוה מצהירה:
לא יוצאת מהרכב. זה מה שאני צריך עכשיו. מרד. היא מפחדת שאני
אברח לה. בהחלט אפשרות.
אני יוצא מהרכב חושך גדול מסביב, עם הרבה צרצרים וצפרדעים. אני
קצת מפחד שאולי חוה תברח לי.
עכשיו אני נזכר בסרט שבו צרצר אכל אמריקאי ולא השאיר אפילו ביס
אחד קטן. זה מה שאני צריך עכשיו: צרצר רעב שינגוס לי בתחת.
"חוה, אל תפחדי אני בצד שלך ולא בצד של הצרצרים." אני מעודד
אותה
פתאום אני רואה דמות עם שתי רגלים מתקרבת אלי. מספר הגפיים
אומר לי שהוא לא צרצר.
"אולי אתה יודע איפה יש פה חתונה?", אני שואל אותו.
"פה אין היום חתונה." משיב הקיבוצניק. "אבל יש עוד גן אירועים
בצד השני, אולי שם."

אני רץ לרכב, חוה נרדמה והתחילה לנחור כמו הצרצרים, ואני כבר
טס לצד השני על פי הוראות, שנתן לי הקיבוצניק. בצד השני הכול
אותו דבר רק יותר. הצרצרים מצרצרים חזק, הצפרדעים מקרקעים וחוה
נוחרת. ואם יש חתונה אז זה רק אצל הצפרדעים.

ריח של חרא טרי של פרות שרף לי את הרקמות העדינות בחלל האף
שלי. אין מה לעשות אלא לחזור לקיבוץ, אולי משהו התפתח בינתיים.
"נאדה." אותם הצרצרים, אותם הצפרדעים, ללא הקיבוצניק שכנראה
ברח הביתה או שנטרף.
גם אני הייתי בדרך להחזיר אותה לבית אבות. להעביר את הזמן, סתם
ככה, חשבתי לקחת את חוה בתור בת ערובה, ולא להחזיר אותה. כמה
כסף יכולתי לסחוט? כשהתחלתי לחשב את ההוצאות כנגד דמי פדיון
ראיתי שיותר טוב להחזיר אותה מהר.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי שיחה מאמריקה, אתי. עצבנית.
"מה אתה חושב שאתה עושה עם הדודה שלי באמצע הלילה?" היא שואלת
אותי רטורית. שאלה שלא צריך לענות.
"לקחתי את הדודה שלך לחתונה של חנקה". זה יגמור אותה אחת
ולתמיד.
"השתגעת, זה בחודש הבא."
נעשה לי לא טוב. "אתי את יודעת שאני לא טוב עם תאריכים."
"אני מקווה בשבילך שהיא לא חלתה במשהו."

עבר חודש. הייתי בהיכון כל החודש. ב-19 לחודש טלפנתי לחוה,
עזרתי לה ושוב ארזתי אותה, גלגלתי אותה לרכב והפעם לא פספסתי,
דחפתי אותה למושב הקדמי, חגרתי לה את חגורת הבטיחות שלא תעוף
לי באמצע הנסיעה. ואז שוב אל הקיבוץ, אל הצרצרים והצפרדעים.
בחניון היו הרבה רכבים, לא פושטים, ממש יקרי ערך. לא ידעתי
שלחנקה יש עבר של כסף, לא ידעתי שחנקה יש קרובי משפחה אנגלו
סקסים. כולם דברו אנגלית.

על השולחן בכניסה, כרטיסים עם שם המוזמן ובאיזה שולחן הוא
יושב. לא הכרתי אף אחד. חוה לא הכירה אף אחד, ואף אחד לא הכיר
את חוה ואף אחד לא הכיר אותי. מצאו לנו כרטיס עם שם המשפחה
שלי. ושולחן וכספת בשביל הצ'ק. ועוד הצ'ק נופל אל תוך הכספת
אני מתחיל להבין שאנו, אני והדודה של אתי, לא נמצאים בחתונה
הנכונה. אנגלו סקסים או לא אנגלו סקסים את הצ'ק הם לא ממהרים
להחזיר.
תפסתי את חוה סביב הגרון.
"או שאתם מחזירים את הצ'ק, או שאני חונק את דודה." צעקתי בקול
רב עוצמה.
כל האנגלו סקסים היו תמימי דעים שאת הצ'ק הם לא מחזירים גם עם
אני אחנוק את דודה חוה. על זה לא חשבתי. אינטליגנטים.

התחלתי להדק את הלחץ סביב הגרון. העיניים של חוה התחילו לצאת
מארובותיהן מלווים עם פנים סגוליים.
פתאום, חוה התחילה למלמל משהו: אם אתה לא עוזב אותי מיד אני
אגיד אותך לאתי. איך שאני שומע "אתי" משתחררת היד וחוה מתחילה
לנשום.
"מה קורה כאן?", שואל אותי האנגלו אחד שהיה כנראה המלך שלהם.
הוא היה עד להתפתחויות.

"אתי, אשתי, תפתור את כל הבעיות איתכם." אני אומר לו.

"מי זאת האתי הזאת?", המלך שלהם שואל אותי.
"היום יום שלישי, ואני לא אומר."
"היום יום רביעי. נו". הוא מאיץ בי.
"לא, אני לא אומר."

בינתיים, אני שם לב שהמלך שלהם נעשה מאד לחוץ ורוצה לגמור את
כל הבעיות שבינינו. הוא אומר לסגן שלו "בלו בלו בלו..., והסגן
שלו עונה:"דנג, דנג דנג..., ונעלם בתוך הג'ונגל של גן
האירועים. חוזר אחרי מספר דקות עם המפתח של הכספת. אני מקבל את
הצ'ק עם מנת בשר אישית לי ולחוה. ראיתי שאין לה תאבון אז אכלתי
גם את המנה שלה.
עכשיו אני יודע על בטוח, שהחתונה של חנקה נמצאת בצד השני, בצד
עם ריח החרא של הפרות.
אני מגיע לצד השני וכולם מדברים עברית וכולם לבושים במכנסים
קצרים ויש המון בלגן ואז אני יודע שאנו בחתונה הנכונה.