[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורסולה בן-קיפוד
/
מונולוג של הבת


מסמך שרשמתי בשביל עבודת רטרוספקטיבה שאמא שלי ערכה על ההחלטה
שלי לעבור בית ספר, במסגרת "עבודה על קבלת החלטות" במהלך התואר
השני שלה.

אחר כך ניתחו את זה למוות.






מונולוג של הבת
סיבות למעבר מבית הספר

מאז שרק נכנסנו מהיסודי לאולפנה הסתמן הלך התנהגותי ברור של
לדבר ולדבר ולתכנן תכנונים על תכנונים איך אנחנו נעבור מהמקום
הזה ומתי ולאן, ועם מי, ואיך יהיה ומה יהיה ואיך שזה יהיה
שונה. כמובן שבעודנו מפנטזות לא חלמנו לרגע על האופציה לממש את
הכל. סתם היה כיף לדבר.
אני חושבת שאצלי בכל זאת משהו היה טיפה יותר מעשי מאצל כולן.
היו דיונים של מי תשתנה במהלך השנים ומי תישאר כמו שהיא, ברור
שכולן יעברו תהליכים וישתנו אבל השאלה הגדולה היא מי תושפע
מחינוך האולפנה ולאיזה כיוון.
לא חלמתי להיהפך ליותר דתייה משהייתי אבל אני גם לא נדמה לי
ששללתי את האופציה. אני אשתנה בהתאם לעצמי ולמה שארצה להיות,
אמרתי, ויהיו הגורמים החיצוניים שישפיעו עליי באשר יהיו, גם אם
תהיה זו האולפנה.

אני חושבת שכעבור כשנה וחצי המעבר התחיל להיות רלוונטי.
שנאתי את המקום.
שנאתי את הגישה.
שנאתי את האווירה.
שנאתי הכל.
רציתי רק לעוף משם.
מסתבר בדיעבד שכולן, כולל כולן, התלמידות, המורות ובראשן
המחנכת שלי דאז, הבחינו שאני מתהלכת במסדרונות בית הספר כמו
זומבי ושמשהו מאוד מאוד לא בסדר אצלי.
באותם חודשים של סוף כיתה ח' סוכם שאני עוברת. גם המחנכת דיברה
איתי ואמרה, שאפילו אם לא אעבור, שאשתדל לקבל את הדין כמציאות
ולהתמודד איתו בשלום.

לא עברתי.
האמת, לא היה לאן.
הרמנו כמה טלפונים לא מזיקים אבל גם לא באמת מזיזים משהו
למקומות שלא באמת הזיזו לי משהו ואחרי חופש רע במיוחד חזרתי
לעוד שנת לימודים באותו המקום.
ידעתי שזו תהיה השנה האחרונה שלי שם, וביודעי זאת עברתי אותה
בצורה הטובה ביותר. אבל היינו צריכים לעבוד על זה. השעון לא
עוצר.
מיד התחלנו, אני וההורים, שעזרו המון מעל ומעבר, לחפש את המקום
המתאים.
המטרה הראשונה המתאימה ביותר שנראתה לעין היתה התיכון למדעים
ואומנויות בירושלים. בשלב הזה כולם בבית הספר ידעו על הנסיונות
שלי ותמכו.
המחנכת שלי תמכה גם היא אבל לא חששה לספר לי שכנראה עם כל
הכבוד לא אתקבל לשם.
היא צדקה.
נפלתי בשלב הקבלה השני מתוך שלושה, למרות שערערתי, הם אפילו לא
טרחו להסביר לי למה. באינטרנט מצאנו כמה מקומות שבמוקדם או
במאוחר נפסלו, כאלו שהמליצו לי עליהם או שפורסמו אז
בטלוויזיה.
עוד אופציה ששקלנו הוא בית הספר אלון, שענה על קריטריונים
חשובים כמו הסעה בכל יום, מגמת אומנות שרציתי ורמת לימודים
טובה.
מהרגע הראשון לא חיבבתי את המקום כשבאתי להיבחן שם, תהליך
הקבלה לאלון נפסק כשקראנו כתבה בעיתון 'מעריב' על בית הספר הבא
שלי.







חלק ב
הוספות חשובות

סיבות נקודתיות מדוע המקום (האולפנא) לא התאים לי:
1. במקום יש כפייה דתית שלדעתי מוגזמת, כנראה זה בגללי ולא
בגלל המקום.
תמיד לכל מי שישאל אותי אני אענה שזאת לדעתי במלוא הכנות אחלה
אולפנה - בשביל מי שמחפשת אולפנה. לא בשבילי.
יש רמה של השפלה שרק התגברה עם השנים בנושא של לבוש, היא הגיעה
לגבולות שלא האמנתי ולא יכולתי לספוג. אין הרבה חופש חשיבה או
ביטוי וחובה עליך כבן המקום להתפלל כל בוקר. כדי שלא תראה חריג
חובה עליך לעמוד כשצריך ולשבת בזמנים המתאימים בתפילה, כשבידך
סידור פתוח, לא חשוב העמוד. אם תשכיל גם למלמל משהו בשקט (גם
אם זה יהיה השיר החדש של בריטני ספירס) ייתכן שתתחבב יותר על
צוות המורים ותהיה לך הערה יפה בתעודה בסוף השנה.
לי היה סידור מיוחד עם המחנכת, אחרי שיחה משמעותית,
שאסקלוסיבית אפשר לי רק לשבת בתוך הכיתה בשקט בשקט כשכולן
מתפללות מסביבי בלי שהיא תעיר לי על כך. תחושת השייכות למקום
ברגעים האלה מעולם לא נסקה גבוה יותר.

זהו מקום שמחנך על פי דרכו ועל פי אמונתו. מה שמחייב את כולן,
כולל כולן, ללכת בדרך הזו - כלומר בשפה פשוטה מצפים מקבוצה של
נקבות שכל המשותף להן הוא המיקום הגיאוגרפי הפחות או יותר מקרי
בו נולדו - לחשוב באותה צורה, או לכל הפחות להעמיד פנים שהן
כאלה.
היה לי קשה להעמיד פנים בצורה מספיק משכנעת שאני בסדר, כולם
עכשיו יודעים שאני לא ואני לא חושבת שלמישהו שם זה כעת מפריע,
כשאני לא שם.
המוטו: אם אתה לא משלנו - לפחות אל תפריע. אל תחצין. אל תראה
שאתה אחר, שיש משהו אחר חוץ מאיתנו, הפחד שכבשה מהעדר היפה של
האולפנה תגלה לתומה בצדה של הדרך איזה שיח של שאלות בלי תשובות
מוכנות מראש היה כל כך גדול, היא יכולה חלילה להתפתות ליצריה -
לחשוב בדרך לא-להם, ואפילו רחמנא ליצלן לפרוץ את הבועה הזאת
בכוחות עצמה.
הבנתי את הפחד הזה והשתדלתי תמיד לקיים את הצפיות כל עוד
הייתי שם.
עדיין ספגתי השפלות קטנות או גדולות יותר (גם אם התרחשו רק
במוח שלי) מפעם לפעם,
הידיעה שזה הולך להיגמר חיזקה אותי.

2. הפן החברתי
הבנתי שתחושת השייכות שלי לא מתרכזת רק באי שייכות דתית למקום,
אלא כל צורת החשיבה וההתנהגות של רוב הבנות שם לא גרמו לי לפתח
עם יותר ממספר בודד של בנות קשר שהיה קצת מעבר לשטחי. העברתי
איתן טיולים והפסקות והרבה רגעים ושעות אבל הן לא היו חברות
שלי. ידעתי שאני לא רוצה להמשיך ככה עוד 3 שנים, מחשבה כזאת
הטריפה אותי, דיכאה אותי.







חלק ג
שאלות שאמא בחרה לשאול ואני עונה

1.מה היו התקוות שלי, איזה בית ספר למצוא? מהו בית הספר
האידאלי בעיניי?

כשקראנו לחלוטין במקרה את הכתבה על מיתרים זה היה נראה כמו
מקום שיתאים לי.
מה שהיה חסר לי באולפנה הבנו ששם יש.
קבלת התלמיד כמות שהוא, הקשבה והתעניינות והרבה פתיחות לכל
"סוג" חדש של משפחה שממנה בא התלמיד, או ממנה הוא יוצא
(=פלורליזם).
בית ספר אידיאלי בעיניי הוא כזה שיספק את רמת הלימודים הכי
טובה שיש, הרבה תחומי עניין בבית הספר, חברה פתוחה, חופש
יחסי.

2.מה חשבתי שיקרה אם ההורים לא יהיו מוכנים למעבר.
לא היתה נקודה כזו בציר הזמן וגם לא זכורה לי נקודה בה עוד לא
דיברתי על זה והייתי במתח בקשר לזה.

3.מה ייחשב מבחינתי הצלחה של בית הספר בו אלמד.
פשוט שהוא יישאר כמו שחשבתי שהוא, שיעמוד בציפיות, האמת שאני
לא כל כך זוכרת.

4.מה יהיה אם בית הספר ייאלץ להיסגר, אילו עוד אופציות באות
בחשבון.

בנקודה בה עמדנו על פרשת הדרכים, בין המשך קיום בית הספר
לשנה"ל שעמדה בפתח לבין סגירתו, כבר לא היו עוד אופציות מלבד
החזרה לאולפנה. זה היה מאוחר מדי.
לא רציתי בכלל לחשוב מה יקרה אם הוא ייסגר, והרבה הדחקה
ואופטימיות גרמו לי להישאר שפויה עד הידיעה המשמחת.

5.איך אני מסבירה את זה שהיו בנות שעברו למקומות דתיים יותר -
על רקע הפסקה הפותחת.

שלוש בנות עברו ל"כפר פינס", אולפנה נורא דתית ונורא נחשבת.
נחשבת לדוסית, בעיקר.
לא קשה להסביר, מנגנוני ההפעלה פעלו עליהן לא רע והן אהבו את
הכיוון.
ואם אני אמנע מציניות אני יכולה פשוט להגיד שזו הדרך שלהן וזה
מה שהן בחרו לחיים שלהן בדיוק כשם שאני בחרתי בכיוון שונה.
לעבור למקום דתי יותר זהו גם ללא ספק סוג של אינדוודואל וסוג
של אמביציה וסוג של לא-לפחד-מתגובות-של-אחרים מסוג קצת אחר,
שאני מכבדת אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היית לי חברה
ממוטה,
כשהכרתי אותה
דווקא לא הייתה
שרמוטה.
זה נגמר רע
ומר.
עכשיו זה מוזר,
היא שוכבת עם כל
גבר זר.





מבוסס על סיפור
אמיתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/2/05 23:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורסולה בן-קיפוד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה