והדמעות שוב יורדות, כמו גשם, כמו נחל זורם.
והכאב הזה, הוא כמו גלים שמתנפצים על המזח.
ואני בוכה קצת, ועוצרת, ושוב בוכה קצת, ועוצרת, ושוב ושוב...
עד שמגיע הקטע הזה והדמעות יורדות כמו מים מתוך ברז והן לא
מפסיקות לרדת, הן על "ON" וזה תקוע וזה לא רוצה להתכבות ולהפוך
ל "OFF" וזה יורד, ויורד, ויורד וזה כואב וככל שזה יורד יותר
מהר אז זה כואב יותר אבל מצד אחד זה גם משחרר, כל הגוף רפוי
ואתה לא שולט בזה.
וזה כואב, אני ממשיכה לקרוא (בפעם ה-50 שאני קוראת בזה) ואני
רוצה להפסיק אבל אני לא יכולה, זה חזק ממני, חזק מאוד.
ואז הן ממשיכות לרדת והן יורדות מהר וכואב לי, כואב לי מאוד,
אז אני מגיעה לסוף וזהו סיימתי, אני בוכה עוד כמה שניות בשביל
להרגע ואז, אז אני מסיימת.
הולכת לישון, אך בחלומות אני נזכרת בנו פעם, פעם שהכל היה טוב,
ובבוקר מצב רוח לא משהו אז אני קצת בוכה כי מבינה שהכל היה רק
חלום, רק חלום ויש דברים שמשכיחים את זה ממני, לא תמיד, אבל
יש...
ואני מודה לדברים האלה, או יותר נכון לאנשים.