חייתי מספיק, אין לי צורך בעוד,
ראיתי כבר די והותר.
ימי התהלכותי על פני האדמה,
הריהם כארוחה הנאכלת, מנה אחר מנה.
בואי לעולם, בבריאה המקרית,
של יום אביבי בגלות,
ובעקבותיו מנות גדושות,
של ילדות.
לא תכננתי להגיע עד הלום,
תכננתי מגש של כסף.
אך לבי השבור, המצולק, הגלמוד,
עוד מוסיף לפעום באי שקט.
ראיתי יותר משיש לי צורך,
וצריך הייתי לראות יותר.
אלמלא הייתי יודע, את שאני יודע,
הייתי מזמן מסתלק, בשקט.
ויומי יגיע,
ואגיד,
תודה.