השעה הייתה 5 בערב אך נראה היה כאילו 10 בלילה. השמיים היו
אפורים ומדי פעם הוארו בברק כחול שלווה ברעם קולני. ירד גשם
והלכתי מהר במורד המדרכה מתעטפת במעילי העבה, לפתע איש לבוש
גלימה שחורה שכיסתה את פניו תפס את תיק הצד שלי - ורץ לתוך אחד
הבניינים הקרובים.
רצתי אחריו לתוך הבניין וראיתי את המעלית נסגרת והוא בתוכה.
לחצתי על כפתור המעלית וחיכיתי בעצבנות, דלת המעלית נפתחה
ובתוכה עמד איש קטן קומה, הוא היה קירח, פרצופו היה אדום
ועיניו היו גדולות וחומות, הוא לבש חליפה שחורה עם כפתורים
אדומים גדולים.
"היכנסי" הוא אמר, קולו היה נמוך ונשמע בבירור בחדר הריק, לא
התווכחתי ונכנסתי למעלית, היה בה רק כפתור אחד והאיש הנמוך לחץ
עליו, הייתה דממה מוחלטת וניתן היה לשמוע רק את דלת המעלית
נסגרת שניות ספורות לפני שהחלה המעלית לרדת.
לאחר כחצי דקה נעצרה המעלית, "ברוכה הבאה לגיהינום" הוא אמר
ודלת המעלית נפתחה.
היה חם ושקט, לא היה עוד איש מלבדנו, הקירות היו אדומים ולבה
זרמה בשולי החדר הענקי שהיינו בו, "בואי אחרי" פקד האיש הקטן
ויצא בזריזות מן המעלית, מבולבלת רצתי אחריו מדביקה במהירות את
קצב הליכתו, "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי עדיין לא מעכלת את מה
שקורה, "בלי שאלות עכשיו" הוא ענה בעצבנות, "עוד מעט תביני
הכל" הוסיף.
לא הוספתי לשאול, לא רציתי ללכת אך רגליי לא הקשיבו לראשי ונעו
כבעלות חיים משלהן אחר האיש קטן הקומה. הגענו לדלת עץ גדולה,
האיש הקטן נקש פעמיים והדלת נפתחה, נכנסנו פנימה, היה זה חדר
גדול ומרווח, רצפת החדר כולה הייתה מכוסה בשטיח פרוותי בצבע
בורדו והקירות היו אדומים, במרכז החדר עמד שולחן עץ גדול וכהה
ועליו הייתה מנורת שולחן אדומה, מאחוריו היה כיסא עור גדול
ושחור שהיה באותה עת עם הגב אליי.
"אדוני השטן, היא פה" אמר האיש ומיהר לצאת מן החדר בעודו סוגר
אחריו את דלת העץ הגדולה.
"שטן..." מלמלתי לעצמי כלא מאמינה, "כן, זה שם חיבה לסטנלי"
ענה הקול מאחורי הכיסא, לא היה זה קול מאיים אלא קול שקט אפילו
חביב, הכיסא הסתובב וראיתי אותו יושב שם, איש זקן בעל זקן לבן
ארוך שהגיע עד לרצפת החדר ומעט שיער שיבה לבן בצידי ראשו, מספר
קמטים דקים נראו מתחת לעיניו השחורות הקטנות וזוג משקפיים
קטנות ועגולות היו מונחים בקצה אפו הגדול.
"אתה השטן?" שאלתי בפליאה, "כן" הוא ענה בסבלנות מפתיעה למישהו
שלהנחתי נתקל בשאלה זו פעמים רבות, "אני מניח שציפית לשד אדום
עצבני עם זוג קרניים לראשו, זנב מחודד וקלשון, הלא כן?" הוא
שאל בגיחוך, "כן" עניתי במבוכה, "פשוט..."
"זה בסדר" הוא קטע אותי, "יצרתי את התדמית הנוראית הזו של שטן
וגיהינום מפני שהייתי מוכרח", "היית מוכרח?" שאלתי, "כן" ענה
סטנלי בהבנה והסביר, "נאלצתי ליצור לגיהינום רושם נוראי מפני
שאם בני האדם יגלו שהגיהינום לא רע כלל הם לא ינסו להיות טובים
והרוע ישלוט בעולם, מלבד זאת יש לציין שיעשה פה מאוד צפוף אם
יהיה זה המצב." הוא אמר וחייך חיוך רחב, "בואי, את הולכת
להישאר פה לנצח נצחים אז מוטב שתכירי את הגיהינום", הוא נעמד
נשען על מקלו הדק והוליכני לעבר הקיר בצד החדר, הוא נגע בקיר
והקיר זז לאחור ופינה לנו את הדרך, אור בוהק בקע מהסדקים
ועצמתי את עיניי בחוזקה בכדי להגן עליהם מן האור.
"ברוכה הבאה לגיהינום" הוא אמר, פתחתי את עיניי לאט ופשוט לא
יכולתי להאמין, גם בחלומותיי הפרועים ביותר לא יכולתי לנחש שכך
נראה הגיהינום, "תיהני" אמר סטנלי וחזר לחדרו, פערתי את פי
בתדהמה, אחו גדול רחב וירוק נחשף לפניי, עצים ירוקים עמוסים
בפירות עסיסיים היו פזורים בכל עבר, אגם גדול השתרע באמצע הדשא
הארוך והרענן ומימיו היו כה צלולים שניתן היה לראות בבירור את
השמיים התכולים שמעל, ילדים רצו בדשא וצחקו ואנשים רבים ישבו
לצידי האגם או טיילו בגבעות הירוקות.
חיפשתי את המילים המתאימות בכדי לתאר את המקום המופלא בו אני
נמצאת, אך המילים היחידות שעלו בפי בכדי לתאר את הגיהינום היו,
"גן-עדן".