אור השמש חדר דרך התריסים, חרך את עיני והעיר אותי. עברתי למצב
ישיבה על המיטה ורגליי הפילו את הבקבוק הירוק והריק שעמד על
הרצפה. הרמתי את קופסת הסיגריות המקומטת שהייתה לידו ושליתי
מתוכה את הסיגריה האחרונה.
הדלקתי אותה. טעים. קרמי.
ברדיו היה שיר של קולדפליי. שונא את הלהקה המזויינת הזאת.
ניגשתי לצחצח שיניים ובראי הסתכל עליי זקן של חודשיים שיעלם
היום.
שיט, אין לי משחת שיניים. שיט, אין לי סכיני גילוח. כמו כל
בוקר בחודשיים האחרונים שוב התפלאתי לגלות שמוצרים לא קונים את
עצמם ולא מגיעים לבד מהסופר הביתה גם אם יוצרו בטכנולוגיית חלל
ולא מכילים חומרים המזיקים לאוזון. קוסאמק. זה יהיה יום
מסריח.
נטע, שזו השרמוטה שביליתי איתה את החמש שנים האחרונות (אם
לחיות עם אנורקטית בולמית זה לבלות), שנאה אותי, שנאה כלבים,
שנאה נשים, אבל מסטיקים היא אהבה ובאותו יום שחזרתי הביתה
מהעבודה מצאתי מכתב שמתאר איזה חרא אני וכמה שאני לא ראוי
למלאך כמוה ושכפיצוי על הסבל שהיא עברה בחמש שנים האחרונות היא
מרשה לעצמה לפטור אותי מנוכחות הטלוויזיה, הדי.וי.די., מערכת
הקולנוע הבייתית והמכונית שלי (קדילק 56', אדום דובדבן עם גג
נפתח ומקום לשני אנשים ליד הנהג, אם שאלתם).
מה שהשאיר אותי עם ערמות על גבי ערמות של מסטיקים מזויינים.
בהתחלה שנאתי אותם ואז התרגלתי אליהם ואז אהבתי אותם ואז שנאתי
אותם שוב בגלל שאהבתי אותם.
ועכשיו אני לועס אותם כל בוקר ושונא אותם כי הם מזכירים לי
אותה, ואת הפה הבהמי שלה ואת הברודווי 100 המצחינות שלה (קופסה
וחצי ליום וזה ביום שהיא לא דוחפת אצבעות ומקיאה).
איך שאני נזכר בחתיכת חרא הזאת, אני מבין שאם היא חוזרת היום
אני עדיין לוקח אותה, כי אני עדיין מאוהב בה. איזה אפס. היום
זה ישתנה.
ניגשתי לארונית שלי, פתחתי את המגירה והוצאתי את האקדח שלי.
דרכתי פעם אחת, ירקתי את המסטיק המזויין, הכנסתי את הקנה לפה
ולחצתי על ההדק.
בשנייה שלפני המוות כל החושים מתערבבים בראש מה שגרם לקנה של
האקדח לטעום כמו חומוס פטריות. זין, אני שונא פטריות.