היא שכבה שם, החלה להתפתל ולבכות וכאב הראש שלה, הגועל והקיא
ריצדו על האדמה. אני לא הכרתי אותה, וגם לא רציתי. לא עניין
אותי כל-כך מי היא, מה היא. אך ידעתי שאני מוכרח לעשות את זה
ולעשות את זה עכשיו, כי אם לא, בערב היא תחמוק מבין אצבעותיי
ואף לא תרצה לעשות זאת. היא תברח ולא אמצא אותה.
תפסתי אותה בכל הכוח והיא ניסתה לברוח ולהכות וזה לא עזר לה,
אין לה סיכוי. בת שבע- עשרה מול אחד שהוא בן עשרים וארבע.
הורדתי את התיק והנשק כדי שאוכל להתרכז ושלא אהיה לחוץ וגם
להרגיע אותה כדי שלא תהיה לחוצה וכדי שלא תתנגד וכך זה יהיה
הרבה יותר קל והרב יותר חלק מאשר אילו הייתה לחוצה, מלחיצה
אותי וזה היה נגמר אפילו רע יותר.
היא שכבה ובכתה והתחננה שלא אכאיב לה, אך לי היה קצת חוסר
ניסיון לעשות את זה עם בנות דווקא. אמרתי לה להוריד את החולצה
ולהישאר עם קצרה או חזייה, מה שבא לה, לא אכפת לי כל- כך והיא
בכתה ואמרה שהיא לא רוצה, התעקשתי וצרחתי ולבסוף היא השתכנעה.
התכוננתי, כיוונתי ואז חדרתי לעומק, ראיתי קצת דם ואז ידעתי
שאני בפנים, פפפפ... איזה מזל... היא קצת קפצה מעוצמת הפעם
הראשונה ומכאבה והמשיכה לבכות. אמרתי שכעת אין בעיה והחדרתי את
זה עד הסוף.
היא הרגישה את הנוזל נכנס לגופה, מציף את כל המערכות, זורם,
זורם, זורם. עכשיו היא רגועה יותר, כנראה השלימה עם העובדה שלא
היה לה סיכוי מלכתחילה והיא שכבה בשקט.
נתתי לה לנוח מעט ואז הרמתי אותה, היא תפסה בידי, התרוממה,
אספנו את החפצים וזזנו, לא לפני שהוצאתי את האינפוזיה מהווריד.
זאת הפעם האחרונה שאני מחדיר עירוי ככה באמצע השטח למישהי
מטומטמת שלא שתתה מספיק  והתייבשה אחר-כך ועוד צורחת עליי שאני
מנסה להציל לה ת'מוח הקטן שלה ממילא.
פעם הבאה... שהחובשת תתעסק עם זה!