לרתם. מי יתן וחלומות יתגשמו.

הן עמדו המומות בתוך הדירה המבולגנת. מבחוץ רעשה עיר ללא
הפסקה, אבל להן זה לא באמת הפריע. הן היו עסוקות בלהביט  באי
הסדר שמסביב בחוסר אמונה. מעולם לא חשבו שהיום הזה יגיע. זה
נראה כל-כך רחוק כשדיברו על זה לראשונה ועם הזמן זה רק התרחק
יותר ויותר עד שנראה כמו סתם פנטזיית ילדות שלא תתגשם.
"את זוכרת את היום שכרתנו את הברית?" שאלה הבהירה והכהה חייכה
בהסכמה. "שיחקנו בברביות" היא הוסיפה וצחקה, "בנות כמה היינו?
תשע, עשר, משהו כזה..." הבהירה רק קרצה וחשבה כמה הם עברו
מאז.

האמת הייתה שמאז אותו היום כמעט ולא עלה שוב הנושא. הן התבגרו
ביחד, חוו עליות ומורדות, ספגו שמחות ואכזבות, שרדו משברים
ושינויים. תמיד יחד מבלי לחשוב על אותה הברית שכרתו שנים קודם
לכן. לא עד לפני חודשיים כשהבהירה נזכרה בדבר.
"מעולם לא חשבתי שנזכור את זה" אמרה הכהה ועכשיו היה תור
הבהירה לחייך בהסכמה. "באט וי דיד איט, כמו שנאמר" היא סיכמה
והן ניגשו למלאכת הסידור. אחרי הכל, לא כל יום מתגשם חלום
ילדות ישן...



"לעולם לא ניתנה לך משאלה מבלי שינתן לך הכוח להגשימה.
              אולם, ייתכן שיהא עליך לעמול לשם כך."