על הבוקר, הופה. השיר על ון גוך. משוגע עם תעודות אשכרה, אבל
שיר יפה. ככה איך שנגמר לי הקפה בדיוק אמרו בתכנית בוקר הזאת
בגל"צ שגינון זה טיפולי. ככה לא חדשו לי משהו, אבל מה, גרמו לי
לחשוב. אמרו - מי שיש לו צמח לטפל בו, ישר הוא פתאום ככה מרגיש
אחראי, ישר נהיה לו טוב עם עצמו. איך שאנשים אוהבים שתלויים
בהם, זה משהו. ישר עושה להם טוב לראות מישהו אחר זוחל. אבל מה,
איך שחשבתי את זה נזכרתי בעציץ שיש לי ליד המיטה שחודשים כבר
מתחנן על חייו. המסכן, ליד החלון הוא עומד, מסתכל בגשם מבפנים
ומקנא. גם כן עציץ. פעם אחרונה יצא לו פרח מתי שיצאנו מלבנון.
(יצאנו כבר מלבנון, לא?) חבל, דוקא היה מתנה מאמא שלי. (או
שאולי נכנסנו לשם עוד הפעם?). א-קיצר, ככה התחיל לי הבוקר ואני
עוד אפילו לא הגעתי ללשכה. עכשיו, חשוב מאד להדגיש, שאני, כל
הטירוף שלי מתחיל שמה. לא שבשאר הזמן אני נורמלית, אבל שמה,
יעני, זה מתפרץ. קודם כל מאז שהגעתי לשמה העברית שלי בקנטים.
או כמו שקוראים לזה המדרג הלשוני. רק שתבינו, צריך סימול עברית
9 בשביל התפקיד החרא הזה. לא שאין יוקרה, אבל מה, מי שיוקרה לא
מעניינת אותו, כמוני, אז יש לו בעיה. קיצור, אני עולה לרכבת,
עולה אחרי כלב צהוב עם קולר כחול, וכן, זה משנה באיזה צבעים
הוא היה בדיוק. (ומי שרוצה לקרא "כלב זהוב פרווה עוטה קולר
מכחיל" שילך לחפש לו משהו אחר לקרא). אני רואה אותו ולא מבינה
מה זה השטויות האלה, ואז איזה אחת צועקת מהרציף שהכלב התבלבל
ושהוא עלה בעתלית על הרכבת ועכשיו צריך להחזיר אותו לשם. ישר
מה-זה הזדהתי איתו. נכנסתי לסרט שאני אסע אתו עכשיו במיוחד עד
עתלית, כי רק אנשים שממש אוהבים את הבריות ואת עצמם יעשו דבר
כזה.
אבל בסוף מה שקרה זה שהשארתי אותו שמה כמו שהוא - והמשכתי לי.
לא יודעת מה קרה לו בסוף. (זה בטח לא מפתיע אותכם). לדעתי
ראיתי אותו יורד בים. ממש יורד ים, הכלב. האמת, הרגשתי די חרא
על זה שככה נכנעתי לנורמטיביות. בעיקר הרגשתי רע על עצמי, למה,
הכלב יסתדר, אבל מה אתי?
אחרי שהוא ירד, הכלב, עוד היו לי כמה דקות יפות להסתכל בים
מהחלון של הרכבת ולומר לעצמי בלב, אח, הלוואי ויכולתי לטבוע
בים היפה הזה ולמות כבר. ככה אני בדברים. תמיד רואה משהו יפה
ורוצה למות. לפעמים זה קורה לי גם כשאני רואה דברים מכוערים.
איך שאני יורדת בבת גלים כולי דמעות, לא יודעת למה, הנה
מתחילות שיחות חולין אדיוטיות של בנות, שאייס קפה ברכבת זה
נורא יקר, שאייס קפה זה קפה קר, ושבכלל אייס קפה זה מגעיל
כשאין סוכר. ואני מתחרפנת, מנגבת מהר את העיניים ומתפללת
לאלוהים שרק אני לא אצטרך לראיין איזה עבריין, למה אז בכלל תצא
לי הנשמה. ככה אני באה, בראש כבר אני רואה את עצמי מרוחה על
האספלט הסדוק מתחת לחלון הכי גבוה בלשכה, או אולי צפה עם הראש
בתוך המים של הים בנמל, וכל זה בשיא הרצינות. זהו, אני אומרת,
זה היום האחרון. מחר קב"ן, מחר קב"ן, קב"ן מנוחה. אחרי זה יהיה
ג'מייקה, סאטלה של החיים, אחרי זה לא יהיו יותר נסיונות לכוון
את הרובה הלא טעון לגרון כשאף אחד לא מסתכל בשמירה, לא עוד
לרפרף עם הסכין היפני הצהוב על הפרק של היד ולשנוא את עצמי
שאין, אין לי אומץ לחתוך אפילו קצת. רק מה, תוקעים אותי
בראיון, והבחור דווקא סבבה, אבל איך נגיד בעדינות, קצת מפגר,
לא יודע שום דבר, הכל צריך להסביר לו שלושים פעם. רק מה, שווה
את זה. כי כבר אמרתי שאנשים - עושה להם טוב לראות מישהו אחר
מזדחל לו כמו חילזון. אחרי שעה אני יוצאת, הולכת לכתוב עליו
בדו"ח כמה הוא חילזון חלזוני בן חלזונה, רק מה, אני לא מצליחה!
למה? למה שוב בא לי למות, וזאת קצת בעיה כשאתה כותב דו"ח ראיון
על חלזונות וכל מה שבא לך לעשות זה לחתוך לעצמך את הורידים.
נו, מה אפשר להגיד, התגברתי. כתבתי שתי שורות, רציתי למות,
נזכרתי שזה מפחיד אותי מדי, וככה שוב ושוב עד שזה נגמר. (זה
לקח  מלא זמן).
אחר כך היו סתם מרואיינים מעפנים, לא משהו מעניין. לקראת הערב
קצת עזב אותי הרצון להשיב נשמתי לבורא. ככה זה, אני הולכת על
חבל דק. זאת אומרת, הוא לא ממש דק כי אף פעם לא יהיה לי האומץ.
אולי אני אצא למסע לארץ-עוץ לחפש את הקוסם, כמו האריה המעפן
הזה שהיה כזה 'כוסית', כל דבר הפחיד אותו, אבל בסוף של הסיפור
הוא יוצא מה זה גבר. איזה מצחיק זה יהיה אם, תתארו לכם, עד
שאני כבר באה לקוסם ההומו הזה והוא מביא לי קצת אומץ, (למה -
מגיע לי אחרי כל הדרך שעשיתי עד אליו), אני אומרת לו יפה:
"תודה רבה אדון קוסם - מתרומם", וישר חותכת לעצמי את הורידים
מול הפרצוף שלו. היסטרי, אני אומרת לכם. (הערה לעצמי: נו, מה
פלא שכולם בטוחים שאת על סמים, תראי איך את מדברת. בחיים אפ'חד
לא יאמין לי שלא נגעתי בחרא הזה...).
נראה לי אני אלך להשקות קצת את העציץ שלי בעראק, שלא יגיד שאני
לא מפנקת אותו. היסטרי, אני אומרת לכם, פשוט היסטרי.