אני מתעורר. לבד, אלא מה.

העולם שמבחוץ מעיר אותי. עולם נוסח אור מעצבן באמצע החורף -
בנות 16 שחושבות שאסטרונומיה זה לקט פרקים של "כוכב נולד" -
מקדונלד'ס עם שומשום ללא סוכר על הלחמניות כי בריאות זה מגניב
היום - יצרני פיצה שחושבים שלשים בצל (טמא) על פיצה (קדושה) זה
בסדר - אנשים שחושבים שמשפט ענק שמורכב מהרבה משפטים שמחוברים
ב"-" זה מעצבן - אנשים שממש לא אכפת להם מהאנשים הקודמים.

אני סוגר את החלון, נשאר לי בעולם שמכיל רק שישית מהעולם
שהוזכר כרגע. קר בעולם הזה, אני מדליק מזגן ומעמיד פנים שהוא
עושה יותר מלהעיף עליי אבק של שבוע שעבר.
עיניי מתחילות לצרוב כשאבק של שבוע שעבר מתחיל לסתום אותן אחרי
כמה דקות, אז אני זוחל-קם מהמיטה ומדדה למטבח. פותח את המקרר,
קר לי, אוף, למה עושים את המקררים ככה. בכל הדירה המבולגנת שלי
- לפחות המקרר נורא נקי, היום נראה לי שאשאר רעב.

מסתכל סביב, קיר, קיר, קיר, ספה. הספה נראית מעניינת. הישבן
שלי מתעניין עמוקות בספה בזמן שאני בוהה בטלוויזיה. חושב לעצמי
מה הבעיה כאן? המסך ריק, מה קורה עם זה? מבטי עובר לשולחן שליד
הטלוויזיה - עיתון, סיגריה, סיגריה, בדל סיגריה, סיגריה, שלט.
תגלית מבצבצת לי בקצה של המוח, אה, כן, שלט. מושיט יד במשך 20
שניות ומרים את השלט.
ערוץ, ערוץ, ערוץ, ערוץ, וואו, מרגש. פרסומת מרצדת לי שמחרתיים
יש הופעה של דיוויד קופרפילד, שונא אותו, ואת המעריצים שלו
אפילו יותר. אידיוטים, זה מה שאתם. גם אלו שלא התעצבנו מזה
שקראתי להם עכשיו אידיוטים. אין דבר כזה קסמים, הרי זה מן הסתם
הכל טכניקה ומכניקה - אז ממה אתם כל כך מתלהבים? זה בדיוק כמו
רגשות שמסבירים בפסיכולוגיה וביולוגיה-כימיה, צאו מזה.
פסיכולוגיה, אני נזכר. פסיכולוג שהכיר אותי בדיוק חמש דקות
ושמע על השנאה שלי ל"קסמים" חשב ואמר שאולי היא נובעת מטראומה
כלשהי בעבר שלי. באותו רגע קמתי והלכתי, משאיר אותו בודד בחדר.
התעצבנתי, גם אתם הייתם מתעצבנים אם בנאדם היה זורק השערה כזו
אחרי חמש דקות כשאתם צריכים לסבול כבר במשך 23 שנה את העובדה
שאבא שלכם מת כקוסם באמצע תרגיל.
פרסומת לפיצה - נהיה מעניין. קיבינימט, למה הם הורסים את הפיצה
עם כל הירקות האלו. הפרסומת מסתיימת, ואני כבר סיימתי להיזכר
במספר כרטיס האשראי שלי שיעניק לי פיצה משפחתית עם זיתים
ירוקים וקולה גדולה. הטלפון רחוק, לא נורא, נשאר רעבים - ובפעם
הבאה נשים את הטלפון יותר קרוב לספה. או שבעצם יותר קרוב
למיטה, או שאולי את הספה ואת הטלפון נקרב למיטה. יותר מדי
עבודה - ויותר מדי מחשבה - התעייפתי, ממשיך לבהות בפרסומות.
פרסומת, פרסומת, פרסומת. נגמר. צעירים חסרי מנוח. קיבינימט.
השם הזה כל כך מתאים לסדרה הזו, בטח שהם חסרי מנוח, ככה זה עם
דמויות שהיו צריכות לשכב במנוחה שני מטרים מתחת לאדמה כבר לפני
15 שנה, בדיוק לפני פרק האלפיים שלהם. אני מכבה את הטלוויזיה,
לא אוהב סדרות. סובל רק פרסומות. בסדרות אני צריך להשקיע,
להרגיש, לחשוב, לתכנן ולצפות מראש, צריך לשער איך דמות א' תגיב
למה שדמות ב' עושה. יותר מדי התחשבות בשבילי, ובכלל - השחור של
המסך הכבוי מקבל צבעים נורא מגניבים אם אתם סוגרים את העיניים
נורא חזק ואז פותחים אותן. אני מדחיק יפה מאוד את העובדה שאני
מעסיק את עצמי בתחביבים מטומטמים, ועוצם קצת את העיניים.

צלצול. מסתכל בשעון, עברה רק חצי שעה. צלצול. מי מעיר אותי
בחמש בערב. צלצול. זה מתחיל להיות נדוש. צלצול. ביפ. "היי
ירון, מבינה שאתה עדיין לא עונה לי... טוב, לא הולכת להרחיב על
זה בפני המשיבון שלך, ביי ביי." מצוין, אל תרחיבי בכלל, ביי גם
לך.

שוב עוצם עיניים. דפיקה. מי דופק לי על הדלת בשש בערב. דפיקה.
דפיקה. דפיקה. דפיקה. מי לא מבין שעקשנות זה כביש חוצה ישראל
לקבר? דפיקה. אני קם בעצבים, פותח את הדלת.
"אה, היי..." אני אומר ובוהה דרכה. "לא נאה לך ההתעלמות,
ירון..." אומרת עדי בפתח של הדלת שלי. "מה... לא... לא
מתעלם... סתם לא יצא לי להיות בבית כל כך, ו... כל מיני, מה
הלחץ? הייתי מתקשר מתישהו... מה... מה קורה?"
"תקשיב, אני הולכת לומר לך את זה באופן ישיר."
"מה... מה?"
"אני לא הולכת לוותר עליך. אני הרגשתי משהו באותו ערב, הרגשתי
משהו בעיניים שלך. אני יודעת על התדמית המגוחכת הזו שאתה אוהב
לשמור בפני אחרים ובפני עצמך, היא לא מעניינת אותי. נתקלת
בבחורה רגישה למדי שכן מבינה עיניים וכן מבינה בני אדם והפעם
זה לא יעבוד לך. אתה יכול לנסות להתעלם ממני ויכול לנסות
לברוח, אבל אני ראיתי בעיניים האלו את הייחוד שראיתי בשפת הגוף
שלך ובנוסף לזה ראיתי שאתה כן מחבב אותי. אני יכולה להתחיל
לשער נוסח פסיכולוגיה בגרוש שאתה פשוט מפחד להכיר אנשים שיהיו
חשובים לך בגלל טראומה כלשהי או סתם איזו ילדות עשוקה
וטיפוסית, שהרביצו לך כילד קטן או שנטשו אותך פשוט יותר מדי
פעמים. אבל גם זה ממש לא עקרוני כרגע, זה מאוד מעניין אותי,
אבל זה פחות עקרוני כרגע."
"מה... מה? די... די... מה השטויות האלו... את בקושי מכירה
אותי... חלאס עם הנאומים... די... אין לי כוח."
"כן, אני בקושי מכירה אותך, אבל ראיתי משהו בתוכך. משהו שנתן
לי סיבה מספיק איתנה לפתח אמונה לגביך. מכיר את זה? אמונה?
כשאתה לא ממש יכול להוכיח שמשהו קיים או מתרחש, אבל אתה בוחר
לחשוב ככה בכל זאת, כי זה יעניק לך בדרכים כאלו או אחרות סיבות
נוספות לחיות ולחייך. ראיתי את זה בך, ואני לא שוכחת את זה. גם
עכשיו אני רואה את זה, מתחת לכל הבולשיט הזה של 'אני ירון -
אנטיפת - לא אוהב אף אחד חוץ משליחי הפיצה - לא אכפת לי שאני
לא עושה כלום עם עצמי - וככה טוב לי אז עזבו אותי', אני לא כזו
מטומטמת, תפסיק לנסות לעבוד עליי."
"כן... טוב... יאללה, ביי בינתיים..."
היא עוצרת את הדלת עם רגלה, "זה באמת ביי בינתיים, כי זה לא
נגמר כאן. אני חושבת בדיוק מה שחשבתי בדקות הראשונות שראיתי
אותך, 'זה בנאדם שאני עלולה להתאהב בו', אני יודעת שמתחת לכל
הכיסויים הנדושים האלו אתה כן מקסים וכן אוהב וכן תעניק הכל
למען היקר לך, ומסתבר שאני מאמינה בזה מספיק חזק כדי להיות
נדושה כמו ילדה בת 15 שחושבת שאם היא ראתה מספיק 'המורדים' היא
יודעת לדבר באופן מרגש. אני הולכת להניח לך להיום, אולי גם
למחר. אבל מחרתיים שוב אהיה כאן, מאוד אקשה עליך לשכוח ממני,
ילד, אני עוד אתאהב בך, ואעניק לך את כולי, אתה תראה. ביי
בינתיים ילדון, ובבקשה תאכל משהו, אני בטוחה שאתה מתעצל כבר
שבוע, אבל בשבילי, לך תאכל, וחייך קצת", היא חושפת פיצה
משפחתית עם זיתים ירוקים וקולה גדולה שהיו בשקית מאחורי הגב
שלה, מנשקת אותי על הלחי, מחייכת חיוך קטן וחכם שכזה, מפנה את
גבה והולכת.
סוגר את הדלת.
בטני מתחילה לדבר בזמן שאני הולך לכיוון המטבח עם הפיצה ביד,
ולפתע אור שמשתקף מהמנורה על תמונה מרצד לי בעין. אני ניגש. זו
תמונה של ההורים שלי, מתחבקים להם בגן הבוטני בקנדה, באחד מימי
הנישואין שלהם. הבטן שלי שוב מדברת. אני מסתובב ללכת, ותשומת
לבי מפנה את עצמה לתמונה. אני בוהה במשך דקה ארוכה, מניח את
הפיצה על השידה הסמוכה, מרים את התמונה ומביט בה מקרוב.
אני לא מצליח להסיר את מבטי מהתמונה, מתיישב על הרצפה.
אני מבין, ומחייך. לא הבחנתי בזה עד היום - כאילו בכוחות עצמן,
העיניים שלהם,
מחייכות.