-"ואתה באמת חושב שזה יעזור לך?"
הוא שתק. לא מצמץ. לא הביע שום הבעת פנים.
-"ככה אתה מנסה לברוח מהבעיות שלך."
שוב שתק. סובב את ראשו אליה, הסתכל במבט חודר והחזיר.
-"אתה לא רציני."
"אני לא רציני?" פצח את פיו.
-"סוף-סוף אתה מדבר."
שתקו.
-"אני לא מבינה אותך."
"אני לא חושב שיש פה משהו להבין."
-"אין משהו להבין?"
"אין משהו להבין."
-"אתה חושב שאפשר לפתור בעיות בישיבה על אדן החלון?"
"ואם כן?"
-"ואם לא?"
"מה אכפת לך?"
-"ככה."
"ככה? ממתי את אומרת ככה?"
-"ממתי שככה."
"אה, ככה?"
-"כן, ככה."
"את לא מבינה אותי."
-"זה בדיוק מה שאמרתי."
"למרות שאין פה מה להבין."
-"באמת?"
"באמת."
-"ב-א-מ-ת!"
"אני לא יכול יותר בחיים האלה."
-"לא יכול?"
"להגדיר לך?"
-"רוצה הגדרה."
"מוות."
-"מוות?"
"רצית הגדרה?"
-"רציתי."
"אז מוות."
-"מוות?" היא הביטה עליו בחשש, והוא הסתובב לכיוון השני.
"תסתובב."
"את לא מבינה אותי."
-"אני לא מבינה אותך?"
"נמאס לי לחיות."
-"תגדיר לי לחיות."
"נמאס לי להגדיר לך דברים."
-"נמאס?"
"כן, נמאס."
-"ממה בדיוק נמאס?"
"ממך."
-"ממני?"
הוא לא ענה. פרצוף חמוץ על פניו.
-"ממני?" חזרה על השאלה.
"אולי תרדי ממני?"
-"אם תרד משם."
"לא."
-"כן."
"לא אני אומר לך."
-"כן?" התיישבה על מיטתו.
"לכי מפה."
-"ללכת? זה מה שאתה רוצה?"
"מהר."
-"ועוד מהר?"
"מספיק כבר."
-"אם לא תרד, אני לא ארד."
"תרדי ממה?"
-"ממך."
"ממני?"
-"הרי ביקשת!"
"לא אכפת לי."
-"ממה אכפת לך?"
"ממה באמת אכפת לי?"
-"מכלום?"
"גם לא ממך."
-"אף פעם לא?"
הוא לא ענה, לא הביט.
-"אם כך?" שאלה.
"אז?"
-"אז באמת?"
"אף אחד לא מתייחס אליי."
-"לא נכון."
"לא נכון?"
-"כן נכון?"
"רק נכון."
-"ואיתי?"
"מה איתך?"
-"אני לא שמתי לב אליך?"
"לא."
-"לא?!"
"לא זה לא, לא?"
-"לא."
"מספיק כבר."
-"באמת."
"אין טעם."
-"למה?"
"להכל."
-"הכל?"
"שוב הגדרה?"
-"כן."
"לא."
-"מה לא?"
"לא רוצה."
-"לא רוצה?"
"לא רוצה!"
-"לא צריך!"
"יופי!"
-"רק תרד משם! אנחנו חייבים לדבר!"
"את לא מבינה שלא אכפת לי ממך?"
-"מה זאת אומרת לא אכפת לך ממני?"
"את מעצבנת אותי ואין לי יותר כוח לדבר אתך...! לכי מפה, נמאס
לי כבר, את לא מבינה?! תעופי מפה!"
-"אתה תעוף!"
"זה מה שאני מנסה לעשות!"
-"יופי!"
"טופי!" הוא הסתובב לאחור.
-"יונתן..."
"מה?"
-"אתה לא קולט?"
"מה קולט?"
-"אתה חייב להבין!"
"מה להבין?"
-"רק תרד משם, ילד..."
"למה? מה ייצא לי מזה?"
-"מה ייצא לך מלעשות את זה?"
"הרבה ייצא. אני לא אצטרך לחיות יותר."
-"ובמה זה יעזור לך?"
"אוי את והשאלות שלך."
-"אוי אתה והשטויות שלך."
"אני אלך."
-"תפסיק לומר שטויות שוב ושוב!"
"באמת?" היא התקרבה לכיוון הדלת.
-"אם אתה קופץ, אתה לא תהיה לבד." היא אמרה לו.
"אוי באמת, אל תעשי לי ת'תרגיל הזה."
-"איזה?"
"איזה את שואלת?"
-"כן!"
"אוי באמת..."
-"אוי כן באמת..."
"אוקיי אני יורד." הוא ירד מאדן החלון. היא רצה לחבק אותו.
-"למה אתה עושה לי דברים כאלה, יונתן? אתה לא מבין...?"
"לא! אני לא מבין! מה יש פה להבין תגידי לי?! את לא מבינה שאת
רק גורמת לי יותר לייסורים? יותר לסבל? יותר לכאב מאשר מוות?"
-"למה? תסביר לי מה אתך!"
"למה לי? מה יצא לי מזה?!"
-"אני אסביר לך מה איתי, למה אני מתעקשת שתרד." היא אמרה לו
בשקט. הוא חשב מעט.
"מבטיחה?"
-"מבטיחה."
"או-קיי, מבטיחה."
-"אז ספר."
"תראי, אין באמת הרבה מה לומר..."
-"כן?"
"אני מרגיש לבד. אין לי אהבה בחיים, אין לי חברים."
-"אתה מדבר שטויות."
"את בטוחה?"
-"אני חברה שלך!"
"לאחרונה אני הבנתי שכנראה גם את לא..."
-"למה אתה חושב ככה?"
"כי ככה."
-"ככה זאת לא תשובה."
"יופי."
-"באמת."
"נמאס לי."
-"בוא נפסיק לריב..."
"ספרי לי מה אתך."
-"אבל לא סיפרת לי מה אתך!"
"סיפרתי!"
-"לא מספיק."
"אין מה לומר יותר."
-"אז אני אספר לך, אולי זה ייתן לך מילים..."
"קדימה."
-"אני..."
"את?"
-"אני..."
"מה אני?"
-"אני... סתם מרגישה משהו כלפייך... יותר... יותר מאהבה..."
הסמיקה.
"יותר מאהבה?"
-"יותר מאהבה."
"מה זאת אומרת יותר מאהבה?"
-"זה יותר מאהבת ידידים..."
"הרבה יותר?"
-"מספיק."
"מה זאת אומרת מספיק?"
-"צריך הגדרה?"
"אולי זה באמת מה שאני צריך."
-"לא יודעת איך להגדיר!"
"חבל!" הוא התעצבן והסתכל לצדדים. אחרי שתיקה קצרה שהוא התכוון
לחזור לאדן החלון
-"אבל... אבל אני מאוהבת בך!" הוא הסתכל עליה. היא מצמצה
והאדימה שוב.
-שתיקה-
"מאוהבת בי?"
-"אני כמעט בטוחה..."
"את יודעת מה זאת אהבה?"
-"אני צריכה לדעת כדי להרגיש ככה, לא?"
"לא יודע, נדמה לי..."
-"ואתה? אתה מרגיש משהו כלפיי?" כשאמרה את זה, השפילה ראשה.
"אני לא יודע, זה משנה?"
-"אני חושבת."
הם הסתכלו אחד על השני, היא החלה לדמוע והוא החל מדבר לעצמו
מילים קטנטנות.
"די, נמאס לי."
-"עוד לא הבנתי ממה, יונתן."
"נמאס לי מהכל! מההורים שלי, מהלימודים, מה'חברים', ממך!"
-"מה עשיתי לך?"
"מה עשית לי?"
-"מה עשיתי לך???" צעקה.
הוא רק הסתכל בעיניה, מחה את דמעותיה, רץ לחלון, וקפץ.
היא הביטה המומה, לא היתה יכולה לזוז, לא היתה יכולה לדבר, רק
הביטה, רק ראתה איך האהבה שלה קפצה דרך החלון, בלי להסביר
מילה, ואיננה עוד.
יום אחרי זה קפצה גם היא, רק שבעדה אף אחד לא ניסה לעצור.