17 ינו' 2005, 23:55-24:15
לילה נוחת כמו שמיכה דקה על האדמה. רגשות צצים ועולים משורשי
העצים. ודחפים מניעים חיות קטנות ומבוהלות למצוא מחסה מהגשם
המתקרב. אבל לאור הברק אני יכולה לראות רק את מעשיו היומרניים
של האדם. חפצים ובגדים, אומנות שימושית וסורגי חלון, ומעבר להם
בניין זהה לשלי.
תמונות וקירות מסתירים את העולם מפני.
מכשירי תקשורת ובידור מבודדים אותי משאר האנושות.
אבל תחת שמיכת הלילה, הדממה אוחזת בחי ובצומח, עוטפת את העיר
שיצר האדם, ומשתלטת על ההוויה.
ציר כדור הארץ עומד על תילו בשעה שעמים וארצות מתכוננים לשנת
הלילה, בעוד אחרים מנערים את קורי החלום לטובת ייאושו של יום
חדש. מחזוריות אין סופית, של פרישת שמיכות או ניעורן, זמזום
מכשירי חשמל בחדרים דוממים ושריקת קומקומי קפה, ממתקי חצות
וזירוז ילדים לרחיצת שיניים ראשונה, יחסי אישות וטיגון חביתות.
תמיד נדמה לי שבקרים ולילות מקרבים אותנו לנעלה שבנו. הקרבה
הזו אל מהותו של הנצח, החזרה הקוסמית אחרי ריטואלים קבועים של
שינה וקימה, ממרקים את הנפש ומקלפים את קליפות התודעה. השחור
הכהה של החושך גובר בסופו של דבר על כל מנורות הלילה שמדליקה
הנשמה כדי להתגבר על עלבונות ומרירות היום. הייאוש התהומי
שנגלה לנו עם בוקר מחבר אותנו יותר ויותר אל תת ההכרה, אל
האינטואיציה וההיגיון הטהור כאחד, אל האינסטינקטים של החיות
הקטנות המבוהלות שהן אבותינו האבולוציוניים.
אבל עכשיו במקרה לילה. ושרירי תפוסים ועצובים ומתלוננים על
אורח חיים הרסני, על דבקות עיקשת בצביעות אנושית שמונעת ממני
להיות כפי שאני. על התבוננות מהצד שדבקה כטפיל בחיי ומונעת
ממני לחיות אותם כפי שהם. זוהי חיבה חולנית במקצת, לבהייה
בזרים בנסיעות אוטובוס ארוכות ולפתיחה בדיונים פילוסופיים עם
מורות גרועות וערסים קטנים (שניהם מבין סוגי היצורים הנאלחים
ביותר, לדעתי).
מנקודת מבט של חצות- שעה שבה הלילה זורם עמוק בצינורות הגוף
וסדקי הנשמה, כמו הגשם בחוץ. מתוך הסתכלות ממושכת ומשמימה על
בועתי הקטנה בפרט ועל בועתנו הקולקטיבית ככלל אני יכולה לומר
ספק בהתרסה, ספק בהתנצלות, שהאנושות עליה אני נאלצת להימנות
הינה דהויה. נשטפנו שוב ושוב ע" אהבה והיגיון;וכסף, ומין,
וכוח, אם תרצו להיות קטנוניים. וסרטים מצוירים ומלודרמות
גרועות, וכותרות ענק בעיתון ומנועי חיפוש באינטרנט.
כובסנו במילים ובמוסכמות שלנו עצמנו שנים על גבי שנים. ילדים
קטנים נולדים היום ישר למכונת הכביסה של הטלוויזיה של הוריהם,
או חוג הבייבי יוגה של הוריהם, או מלחמת הקיום של הוריהם, או
מלחמת הדת של הוריהם.
המתבגרים שרויים במרד ציני, פתטי ומזויף, שהופך אותם בסופו של
דבר להיות בדיוק כמו הוריהם הנוראים.
המבוגרים בונים ומקיימים תיאוריות קונספירציה וקבוצות תמיכה,
הפגנות בצמתים וחיי מין גרועים, ובסופו של דבר הופכים לבורגנות
עצובה ויבשה, עם אסונות טבע פה ושם, כיבוש או מעגל הפשע.
הגענו לקליימקס; או לאנטי קליימקס, אם תרצו. מיצינו את העניין.
חיפשנו את עצמנו למוות ומצאנו את אותם לחם ושעשועים שסיפקו
הקיסרים. הלכנו לאיבוד ושקענו למין בהייה מבלבלת במסכים מרצדים
כאלה ואחרים.
ומה איתי? מי אמר שאני בסדר? אני לא. גם עכשיו בשיא ההתלהמות
השדופה הזו על נזקי הפוסט מודרניזם מתחשק לי יותר לישון או
לראות טלוויזיה מאשר להכריז על מהפיכה.
אולי הבוקר יביא תובנות חדשות או לפחות ניסוחים טובים יותר
לסיוטי הלילה.

העט כבר רועד בכף ידי
אולי אתמכר לשמיכה שאיתי
רכות שנותנת מרגוע מתוק
אשליה עמומה שהבוקר רחוק
אולי מחר אמצא אמירה
ובינתיים, לכי לישון יקירה.