תפילות הילדים נשמעות ללא הד,
אנוכי מאזין מתבייש, מתבודד.
בין פינות לבנה החמה מסתתרת,
מאירה את דפנות ליבי בחשכת מציאות אחרת.

מאור נדם במופע משב רוח,
תומתו בתקופת שלווה לנום, לנוח.
לפתע זיקת פנסים את נפשו מעוררת,
תקוותי נכבית, מן השקט לרסיסים מתפוררת.

לברוח, לצרוח, בתקופה של גאות,
דממת האילמים שוחרת לחרות.
קולות הילדים שבוכים לאף אחד,
אלהים שומר בעולמו הנכחד.

ואני הילד, הזועק תפילתו,
ברגעי יאוש פורם שמלתו.
החרש קולי בחלומו לא ישמע,
הילד הקט בין רגע בצערו ידמע.