" אבל! ", צעקתי.
דממה...
לפני שנתיים, יעל, עלמה בהירה ועיניים תכולות זוהרות לה, היתה
לי לבת זוג.
אהבנו, חיכינו וידענו, זוג תאומים אשר בחייהם ובמותם לא
נפרדו.

לפני כחמישה ירחים נפלטה מפי האות המבשרת ליעל את אהבתי
כלפיה.
עיניה הזוהרות נצצו, "אני אוהבת אותך" אמרה... שתקתי.

יובל, חברי הטוב זה שנים רבות, נהרג לפני שמונה חודשים תוך
תאונת פגע וברח.
לא נכחתי בהלוויתו, זהו עול קשה מדי עבורי, אך יעל היתה שם,
יעל בכתה בשביל שנינו.
גורלו המר של אישי נקבע ללא כל אפשרות של ערעור.

לאחר חודש הגיע לביתי מכתב אטום, כשאוויר לנשימה לא חודר בו,
והוא בעילום שם.
פתחתי אט אט את המכתב המונח על שולחני, "זה יובל..." מלמלתי
בקול צורם.
"יובל כתב לי מכתב, הכיצד?", "יש חיים בגן העדן?" תהיתי.
יעל ישבה אחרי גבי, עיניה נתגלו בתדהמה, הגה לא יצא מפיה.
יובל כתב על דף מוכתם בדם "שלך לנצח, יובל".
בחדרי שררה דממה, טיפות זלגו מעיניי על המכתב, נאבקו בכתמי
הדם.

מדי יום אני פוסע מרחק רב ברגלי עד קברו של יובל.
לפעמים נספח מצטרף אליי, בכדי שלא אתמוטט, לרוב זוהי יעל.
זכרו של יובל נחרט במוחי.
אני מנסה להזכר ברגעינו המאושרים יחדיו אך מחשבותיי על גורלו
מבריחות זכרונות אלו.

חמישה ירחים חלפו מאז אותו יום נוראי, בו יעל ואנוכי הלכנו
לתומינו, ידה משולבת בידי, בין סלילי העפר, העצים הירוקים.
כשיצאנו מן הכפר פגשנו בכביש אשר מחבר ביננו ובין הכרך הגדול.
יעל, אשר לגמה מבקבוק השכרות לפני מספר דקות, החלה לרוץ באושר
לעבר העיר, ואני רץ אחריה, בכדי שלא תברח.
סנטימטרים ספורים - מעט לפני המדרכה, מדרכת החיים, פגעה מכונית
ביקירת לבי בעוצמה, וברחה.
פגיע והמום, רצתי לעברה של יעל, מתפלל לשלומה, בוכה.
ברכיי נוגעות בתחתית הכביש וידיי מחבקות סביב גופה הנפול של
יעל.
מכונית מתקרבת לעברי, אני צריך ללכת כעת, אך יעל, יעל...
מאוחר מדי, בטרם זזתי פגע בי כלי הרכב, שכרון חושים מוגבל
בזמן.

זוג האוהבים הנצחי נפרד על כביש המוות, אותו מקום בו יובל נשחק
לרגלי גלגלי הזוועה.

למעלה, אני פוגש ביעל, ובפעם הראשונה מזה שנה וחצי יוצאות מפי
מילות הקסם.
"את בוכה" אמרתי לה.
"הלא גם אתה" ענתה.
יד ביד נודדים, ולפתע, דמות לבנה דמוית מלאך מברכת את פנינו
לשלום.
"אייל, יעל, ברוכים הבאים לגן העדן, האיזור השמור עלי האדמות"
אמר, "אני המלאך אשר ילווה אתכם בתהליך הפיכתכם למלאכים"...
"שמי יובל".