שוב ושוב את מטיחה בפניי
"מה את רוצה ממני?"
או שאני מטיחה בפניי, בשמך,
"מה אני רוצה ממך?"
לא משנה, זה כבר אותו הדבר.
והתשובה, בכל מקרה, היא אותה התשובה:
הכול;
כל מה שהעץ יכול לרצות מהאדמה,
כל מה שהגל יכול לרצות מהרוח,
כל מה שהציפור יכולה לרצות מהשמים.
שתראי בי, בכל פעם,
קודם כול ולפני הכול,
דבר טוב אחד חדש,
או ישן, אבל מזווית חדשה;
לא בדיעבד,
בלי הסתייגות,
בלי לעומת ובלי אבל.
ושתתגאי בי.
ושתגידי לי,
גם אם אני כבר יודעת בלי מילים.
שתסמכי על עצמך שאני בסדר,
הרי את לימדת אותי,
אז אני כבר יודעת לקשור את השרוכים לבד,
ולחצות את הכביש לבד,
ולהבחין בין טוב ורע לבד;
אפשר להרפות
או ללמד משהו חדש
או סתם לשאול ולדבר ולשתף ולחלוק ולהקשיב
כדבר אישה אל בת-דמותה הצעירה.
ולעתים רחוקות גם לשתוק יחד,
בלי מילים.
שתמצאי מבין המלמולים והגמגומים,
מבין המילים, ההברות והצלילים,
מבין הנשימות, ובתוך השקט,
גם מאחורי הדלת המוגפת,
את הכוונה.
את המסר.
אותי.
שתכירי אותי.
שתביני אותי בלי מילים.
ושתעשי את כל זה ועוד
בלי שאבקש,
בלי שארמוז,
בלי שארגיש צורך אפילו,
בלי מילים.
ובלי שתצפי לקבל ממני בחזרה,
כי זה קשה;
זו בקשה גדולה מאוד לבקש
מאישה אחת קטנה
או גדולה,
אימא או בת.
|
