היא דווקא מאוד מסכימה עם המשפט הזה. ומאמינה בו. הבעיה היא
ששום דבר לא בא- בקלות או לא בקלות. פשוט שום דבר. ונמאס לה
כבר מהשום דבר הזה. פשוט נמאס. אבל מה היא כבר יכולה לעשות?
הרבה דברים פשוט מתמוטטים לה בזמן האחרון. מי שמכיר אותה, לא
יכול לעלות על זה- מבחוץ היא משדרת שמחה, והכל נראה בסדר. אבל
מבפנים... היא מרגישה כאילו היא מחכה בחדר המתנה. חדר ההמתנה
של החיים.
ונמאס לה כבר להמתין, אבל היא לא מאמינה שהיא יכולה לעשות
משהו, לשנות משהו. אין לה אומץ. יש כל כך הרבה דברים שהאנשים
סביבה לא יודעים... על הקנאה, על הרצונות, ובמיוחד.. במיוחד על
הרצון, הרצון הזה, להיות מישהו אחר, משהו אחר. היא לא אוהבת את
הכמיהה הזאת. בגללה היא תמיד מרגישה צורך להשתנות בשביל אחרים-
אולי כדי שיאהבו אותה יותר, אולי זאת סתם אשליה שלה. אבל אלה
שהיא משתנה למענם לא מרגישים. ואולי זה טוב שהם חושבים שהיא
ככה תמיד, ובאופן טבעי. ואולי לא. אולי עדיף כבר שהיו יודעים
את האמת. היא לא יודעת. היא רק יודעת שמתחיל להימאס לה מהזיוף
הזה. עמוק בפנים קשה לה. ועם כל האפתיות שהיתה לה בקשר לזה,
וכמה שזה נדוש ועלוב, ברור לה. היא יודעת שרק אהבה תוכל להוציא
אותה מזה, מהבור העמוק והאפל בתוך הנפש, אבל היא גם יודעת שהיא
לא תצא מזה לעולם.


אולי היא פשוט צריכה להפסיק לשמוע כל כך הרבה מוזיקה.