יש לי איזה חבל שמצאתי פעם בחצר, חבל צהבהב, שורט כזה, קלוע
לצמה. כל יום אני ניגשת ומנסה לתלות עליו את התקוות שלי. לא
תקוות גדולות, כאלה שהייתן אומרים עליהן שהן כבדות מדי. סתם
תקוות קטנטנות, שמסוגלות להתעופף ברוח, ומתייבשות מהר. ממש
מהר.
החבל לא מצליח לשמור על אף תקווה שלי תלויה להרבה זמן. הוא
נותן לרוח להעיף אותן, והן מתרסקות תחתיו לרסיסים קטנטנים
ונוצצים. ראיתם פעם רסיסי תקוות? הו, זה מקסים, כמו בריכת
יהלומים קטנה, שלולית מנצנצת מתחת לחבל שלי.
השכנה שלי אומרת לי לפעמים, "תגידי, למה שלא תתלי שם חבל אחר?
אולי אם תחליפי חבל אז התקוות שלך לא יתנפצו ככה. זה עושה ריח
רע בשכונה, כל הרסיסים האלה שוכבים ככה".
אני מביטה על התקוות שתלויות על החבל שלה, שלעומת שלי, עומדות
זקופות כמו חיילים במסדר יציאה הביתה.
אני מחליטה להשאיר את החבל הישן שלי במקום שלו.
כי נקשרתי אליו.
ואז עצמתי עיניים, ובעטתי את הכסא מתחת לרגליים.