מכשפות חיות לנצח.
מקל ההליכה הזקן חרק במחאה, הנוצות שהיו קשורות לראשו זעו ברוח
הקלה, מגלות את קצהו המצולק, המחודד. המשקל לא היה הדבר שהפריע
למקל הזקן. הזקנה לא שקלה הרבה, והחבילה הקטנה שנשאה בין ידיה
הגרומות  לא הכבידה במיוחד גם היא. לא. מה שהטריד את המקל היה
גבירתו. כבר לפני שלוש שנים הייתה צריכה לבצע את מה שעמדה
לעשות הערב על מנת לחדש את כוחותיה הכלים, והמקל חשש שאולי
העיכוב הפעם היה גדול מדי. הוא לא אמר לה דבר, כמובן, חושש
להפריע את הריכוז האדיר שעטף אותה כענן סמיך בשעות האחרונות.
אבל החשש לא הרפה.
הזקנה, חשה את דאגתו של המקל, עצרה לרגע.
אל תדאג, ידידי הוותיק - מחשבותיה, מרוכזות וחדות עלו כהד אל
מול שלו - היום תיפטר ממני, בדרך זו או אחרת.
משום מה, המקל לא הרגיש רגוע יותר אחרי ההצהרה האחרונה.
באנחה כבדה, התיישבה הזקנה על סלע גדול שבלט מן הקרקע ליד שביל
העזים בו הלכה עד כה, השעינה את המקל הנאמן על עץ סמוך, היטיבה
את הסכין על ירכה, והביטה לראש הגבעה לעבר העץ לכיוונו טיפסה
כל הלילה. עוד כמה דקות והיא תוכל לנוח. אצבעותיה הכמושות נעו
במהירות, שולפות מטבע כסף מאחד הכיסים המרובים בבגדיה, מרקידות
אותו בריקוד מסתחרר בין הפרקים השחוקים, והבעה מהורהרת עלתה על
הפנים הקמוטות.
הזקנה פתחה בעדינות את קפלי הבד שהקיפו את החבילה שנשאה והביטה
מטה אל התינוקת הקטנה שישנה בשלווה. לא היה קשה לבחור הפעם.
אבא שראה חזיונות מוזרים, אמא משוגעת, בית הרוס. מושלם למטרות
כגון זו של הלילה. עם קצת מזל תנוח התינוקת בשלווה בעריסתה
בעוד זמן קצר, ואף אחד לא יחשוד במה שהתרחש כאן הלילה.
הזקנה קמה, רוטנת ומקללת את גופה החלש, תחבה את המטבע הכסוף
לכיסה, הרימה את המקל, וחידשה את צעדתה במעלה הגבעה. המקל נהיה
מודאג מרגע לרגע. נראה היה שהיא נחלשת.
כחמישה מטרים לפני הפסגה, קרסה הזקנה על ברך אחת.
המקל ידע מה יבוא עכשיו. זה היה בלתי נמנע, נכון, אבל מזה הוא
חשש. להוציא כח כה רב סמוך כל כך לטקס יכול לרוקן ממך את מה
שדרוש להשלמתו. והוא בהחלט לא רצה להיתקע בלי מכשפה.
הוא יכל להרגיש את הכח מתאסף, כמו ערפל כחלחל, ומשתחרר במעין
התפוצצות שקטה.
הוא ידע מה יבוא עכשיו, ושנא גם את זה.
המקל התעלף.

במעלה הגבעה, מתחת לעץ מט ליפול ולאורו של ירח מחייך אחד,
הרימה מכשפה סכין עבה ובחיוך ניצחון תקעה אותו בחזה.
דם הכתים את הבד האפור, הבלוי, ונזל במורד הגוף הרוטט. ביד
רועדת פתחה הזקנה את הקפלים העדינים של הבד שכיסה את התינוקת,
חפנה מעט מדמה, ואז, במהירות, מרחה את הדם על שפתיה הפשוקות של
התינוקת.
שוקעת לאחור, חייה נמוגים, והערפל עוטף אותה, הבינה שמשהו חסר.
מקללת דרך שפתיים קפוצות, היא פקחה את עיניה, והושיטה את מקל
ההליכה המצולק שלה אל החבילה הקטנה שלידה.
יד קטנה נשלחה החוצה ותפסה במקל. המכשפה קרסה לאחור, מחרחרת.
זה לא לקח זמן רב. המקל התעורר בדיוק כשהיא מתה, מייללת כמו
חיה פצועה.
על הקרקע לידו נחה מטבע כסופה, שחוקה.

אי שם על גבעה חשופה, תחת עץ כמוש, ולאורו של ירח צוחק, פקחה
התינוקת את עיניה וצחקה צחוק חרישי. יד קטנה עזבה את המקל
השחוק בו אחזה, ונשלחה לעבר המטבע הבוהק שעל הקרקע. אצבעות
צעירות סחררו את המטבע בריקוד מהיר, והצחוק נשמע שוב.
המקל נאנח בהקלה. מטאפורית.
גבירתו עמדה במסע.
מכשפות חיות לנצח. בפוטנציאל.