[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בתוכניה:

פרנק לה-כוח, נולד בשנת 1751, כארבעים ושלוש שנים לפני הוצאתו
להורג של לואי ה-16, באמצע המהפכה הצרפתית.
פרטים על חייו עד הגיעו לגיל עשרים וחמש אינם ידועים אולם אז
הופיע בארמון מלך צרפת והחל לעבוד שם כיועץ מיוחד למלך בענייני
העם. נהוג לראות בו מטאור שנסק בשמונה עשרה שנים עד לדרגת סגן
למלך, בעל כח עצום בממלכה. נרצח ע"י המון זועם בפריז יום לאחר
מות מלכו. ההצגה באה לתאר את שעתו האחרונה.




"למה זה תשא עינייך
למרחק בקש אושרך
שור, הן כאן כל טוב עולם
ומעינך הוא נעלם
כאן כל טוב עולם"

(מילים: עממי, לחן: היידן)



אתם בני-אדם, צופים בי כדמות על במה,
חיי הוקדשו לכם, וכך גם מותי...
אני בכם - בכם אני.

(פרנק לה-כוח)





(שעת דמדומים. פרנק לה-כוח אציל בעל כרס כבן ארבעים ושלוש,
עומד מתנשף על הבמה, כשבגדיו המהודרים קרועים.)

קהל (צועק): תלו את האצילים המלוכלכים! הרגו את האציל! אל
תתנו ללה-כוח לדבר!
פרנק: רק רגע!
קהל: סתמו את פיו! השתיקו אותו!
פרנק: אני מבקש, רק רגע אחד.
איש בקהל (שקול): אולי ניתן לו לדבר, ואז נתלה אותו?
פרנק: לאט לכם, גבירות וגברים, שוכני השוק או הארמון, דוברי
(קולות שקטים בקהל) שקר או אמת, בטלנים, עסקנים ונשים מפתות
בשמלות אדומות. אנחנו ודאי מכירים.
(קהל משתתק). זו מכורתי, ביתי - השוק של פריז. כל ילדותי חייתי
כאן, בין תפוחים אדומים, בננות צהובות ומלפפונים ירוקים. ואף
בין זנבות דגים המושלכים לפחים ועכברושים מטונפים הנוברים בם
בחיפוש אחר בשר.
אטען להגנתי, אם תרשו לי, שאנחנו, כולנו, אני.
כוונתי לומר- אחד.
אתחיל מההתחלה. שמי, כידוע לכם, פרנק לה-כוח, אולם בילדותי
קראו לי רק פרנק. מי היה אבי איני יודע. אימי, לעומת זאת,
הייתה משרתת בביתו של אחד האדונים. כשנולדתי חדלה לעבוד
והתמקדה בחינוכי. גרנו בדירה קטנה בעלת שני חדרים. אימי חינכה
ולימדה אותי בחדר השני בביתנו, ששימש גם כחדר הסבה, כמטבח,
כחדר אוכל וכחדר השינה שלי. החדר הראשון היה שלה.
בחדר השני היה שולחן עץ גדול, עליו לימדה אותי אימי כל עוד
זרחה החמה, בכל יום בשמונה עשרה השנים הראשונות לחיי. מששקעה
הייתי מורשה, כבר מגיל צעיר, לצאת ולשוטט בעיר ללא פיקוח
והשגחה. הייתי מורשה אף לחזור הביתה בכל שעה שאחפוץ, כל עוד
חזרתי למקומי שלצד השולחן עם זריחת השמש. לא קמתי ממקומי עד
לשקיעתה לבד מהפסקה מדודה אחת לארוחת הצהריים.

כל לילה יצאתי לחוש את פריז, להריח את מתיקות אגלי הבושם
המשובח שגבירות רמות מעלה מרחו בנדיבות על משמניהן ואת מרירות
נתזי הזיעה שנטפו מגופיהם של עובדי השוק.
בוקר מוקדם אחד, כאשר הייתי בן שמונה לערך, התיישבתי בכיסאי
ליד השולחן הגדול ושאלתי:
"אמא, מה נותן לאדם זכות לשלוט בזולתו?"
"מאומה", ענתה.
"אם כך", לא הרפיתי, "מדוע פייר, הוא שמארגן בעזרת יד ימינו,
סביאן, מוכר האבטיחים השמן, את כל הסוחרים בשוק וקובע היכן
יציב כל סוחר את דוכנו. ומדוע מקבלים כל הסוחרים את מרותו
ואינם מתנגדים?"
"מצב זה מתאפשר רק מכיוון שהרוב המוחלט של בני האדם מפחד
מזכויותיו ויכולתו." ענתה אימי וללא מילה נוספת החלה בשיעורי
היום שכללו דקדוק, רטוריקה, פילוסופיה יוונית ועכשווית, מדעי
המדינה, היסטוריה, מתמטיקה, ספרות ועוד נושאים שונים הכתובים
בספרים רבים מהם למדנו.

(מתחיל רעש גשם) בליל חורף גשום, בגיל שלוש עשרה, חשתי שעלי
ללכת למקום שלא אהבתי, עקב דלותו בצבעוניות אנושית וריחוקו מן
האמת - אזור האצילים.
(בכל צד של הבמה נדלקים שלושה חוטי מנורות עדינים) באזור
האצילים הרחובות רחבים יותר וכאילו כדי לפצות
על אותה דלות אנושית, האור יפה ומעניין עד מאוד. הוא
נובע מעמודי תאורה ממתכת בעלי פיתוחים, המפיצים את האור ברכות
חמימה שאין כמוה להפיג את קור הלילה הפריזאי. לא ידעתי מה
מעשיי שם, אולם היה ברור לי, כשם שרוב הדברים בחיי היו ברורים
לי אז, שזהו מקומי בלילה זה.
לפתע ראיתי שלוש יונים, האחת חומה, השנייה לבנה, והשלישית שמנה
ושחורה. שלושתן נעו במעין ריקוד מעגלי. האחת מתקדמת מעט,
השתיים הנותרות נעות לכיוון הנגדי וחוזר חלילה. אט אט התרגלו
עיני לאור החמים וראיתי שבמרכז ריקודן, נמצאת פיסת לחם. לא
גדולה במיוחד אך מכובדת מאד עבור יונה, שמנה ככל שתהיה. הריקוד
נמשך, עד שלפתע, בתנועה גסה, שברה היונה השחורה את המעגל
הקסום, פרצה לאמצעו, חטפה את הלחם והחלה נוגסת בו בתאווה.
זינקתי ומלקתי את ראשה.
היונה הלבנה פרחה לשמיים מייד. קילוחי דם חמים מילאו את ידי
והחומה הביטה בי, ובטרם הראיתי לה שלמענה עשיתי, לכסנה אלי מבט
ופרחה ונעלמה לה.
(הגשם נפסק) (תאורה מסנוורת) כשהתיישבתי לצד השולחן בבוקר
שלמחרת, עיגולים שחורים עיטרו את עיני. אמי כיבדה את ההסכם
שבשתיקה שבינינו, שהשעות שלאחר שקיעת החמה הן שלי ושלי בלבד,
אולם אני פתחתי (אור נחלש) ובגרון יבש סיפרתי לה בעצמי את
הסיפור. ואז שאלתי סוף סוף את השאלה שהטרידה אותי: "מה נותן
לי את הזכות לפעול פעולות שמשנות את הסובב אותי?"
"הכוונה שלך" ענתה לי והחלה בשיעור היומי.

הקיץ בפריז מעצים ריחות ורגשות לכדי סמיכות כבדה. הילכתי לי
בכיכר השוק, כמו דלי שמילאו אותו על גדותיו. פייר פיקד על
הסוחרים בעזרת יד ימינו - סביאן מוכר האבטיחים השמן - כקפיטן
המפקד על ספינה והזונות עמדו בצד ופיתו כל ספן שסיים או התעייף
מהעמדת דוכנו. הגנבתי לעברן, כדרכי בזמן ההוא, מבט מבויש ושמתי
לב, שאחת מהן, מרסל שמה, (שתי אלומות אור ירוקות בהירות משני
צידי הבמה מאירות על פרנק) תוקעת בי לפתע עיני איזמרגד חודרות
ועמוקות.
מרסל הייתה זונה ג'ינג'ית כבת עשרים ואחת, יפה ומנוסה. היא
יצאה מקבוצת הזונות וכיוונה אותי במנוד ראש לסמטה אפלולית.
נכנסתי לסמטה. דרשתי מעצמי להראות בוגר וגברי אולם אני בטוח
שנראיתי ילדותי וחלוש. מרסל
(קול סופרן שר התקרבה אלי וביד בוטחת הסירה מעלי את בגדי.
היא
את שיר הנושא) חייכה למראי ומבלי שהורידה את בגדיה רכנה
והחלה
לנשק וללקק. (אלומת אור חזיתית על מפשעתו של פרנק).
כל שיכולתי לעשות הוא להניח את ידי על שערה הבוער.
(קול סופרן נוסף רגע לפני שנמסתי חשתי בלשון נוספת. (אלומת
אור נוספת
מצטרף לשירה) על העכוז) קפאתי לרגע, והנחתי לעצמי להתפוצץ.
שתי
הלשונות יצרו בי, ביודעין, תחושת עליונות ומלכותיות. (אלומות
רבות, אולי פנסים מהקהל, מתמקדות בפרנק ואז מתפזרות לכל החלל
ככדור דיסקו)
(חמישה קולות סופרן לאחר כמה רגעים, נוספה מקהלה שלמה של
לשונות
וקול בס אחד שהרעידו ופרטו על מיתרי גופי. הרגשתי שגופי,
נשמתי,
מצטרפים לשירה) עצמיותי כולה, מתאפסים (כל האלומות כבות)
וחוזרים מאותו ריק, גדולים יותר, חזקים יותר, שלמים יותר.
לאחר נצח מתוק עזבו הלשונות את גופי ונותרו ככתמים צרובים על
נשמתי. כשהרשיתי לעצמי לפקוח את עיניי, גיליתי שנשארתי לבדי.
התלבשתי ויצאתי חזרה לכיכר השוק. פייר עדיין פיקד על הסוחרים
וחבורת הזונות עדיין עמדה בצד כחבורת זאבות משחרות לטרף. דבר
אחד היה שונה. נדמה היה לי שראיתי את פייר וחבורת הזונות
מחייכים אלי.
בבוקר שלמחרת, אימי לא העירה אותי לשיעור היומי.
זו הייתה הפעם היחידה במשך כל שנות חינוכי.
כשקמתי, המום, חוויתי שוב את הקול החדש, הבוגר, שנוצר בתוכי.
יצאתי למקום האהוב עלי ביותר - השוק.
ראיתי אותו, בפעם הראשונה, במצבו הטבעי. עיני התפעמו משיפעת
הצבעים. צהוב מתערבל עם כחול ויוצר ירוק שמתחבר עם אדום -
מצאתי את עצמי עומד מול אבטיחיו של סביאן. הקול החדש קדח
במוחי:
"עשרות אנשים נדחפים בתור לאבטיחים של סביאן, עשרות גברים
מלוכלכים, עשרות משרתות מיוזעות שקונות אבטיחים לעשרות טירות
ובתי עשירים - ואני רוצה רק אבטיח אחד".
"אה, אין לי כסף לבזבז על מותרות שכאלה!"
"אבל הוא כאן, ממש בקצה ידי, אני כמעט יכול כבר להריח אותו,
אבטיח אדום, מדמם ומתוק. מה בכלל אכפת לו, לסביאן השמן, אם אקח
לי אבטיח אחד? הוא מוכר ביום עשרות, מאות אבטיחים. בשבילו זה
אחד מתוך אלפים. בשבילי, זה עולם ומלואו. הרי, העשירים ששולחים
את משרתיהם לקנות להם אבטיחים, לוקחים מאיתנו העניים את כספנו
הדל. הגיע הזמן שניקח את גורלנו בידינו ונשיג את רצוננו."
"אני גנב - אני לא יותר מגנב, שקרן ושפל".
"אבל למה לאדם אחד יש כל מה שהוא רוצה בעוד שאני לא יכול להשיג
אבטיח מתוק אחד. אני רוצה אבטיח. מגיע לי אבטיח. הוא פה, בקצה
ידי, ואני לוקח אותו."
לא האמנתי, גנבתי אבטיח. חזרתי הביתה מותש ובדרך נפטרתי
מהאבטיח מבלי שטעמתי ממנו.

ביום הולדתי השמונה עשר, קמתי כבכל בוקר והתיישבתי במקומי לצד
השולחן הגדול. אימי לא היתה שם. הלכתי לחדרה וראיתי שהיא שוכבת
במיטתה, ישנה. "אמא, אמא" על השידה היה מונח פתק: "סיימתי
תפקידי".
לא ידעתי מה לעשות. הרעיון היחיד שעלה במוחי היה... ללכת לשוק.
ריחותיו החזקים ערפלו את מחשבותי, צבעיו סינוורו את עיני, כמעט
נפלתי על ערמת קש...
לפתע הרגשתי יד לופתת בעוצמה את כתפי ומאזנת אותי.
הסתובבתי, ולפתע ערפל אדום וירוק אפף אותי. זו הייתה הפעם
הראשונה שראיתי את לורפיץ.
הוא פתח ואמר: "התבוננתי בך. היונים, הזונות, גניבת האבטיח
ולבסוף, מות אמך, שכנעו אותי באופן סופי שעלי לבקרך בהקדם.
באתי לבשר לך שבך בחרתי. בכל דרך בה תלך, כוחי לרשותך. כשתרצה
לפגוש בי, כל שעליך לעשות הוא לקרוא בשמי - לורפיץ".
השם נשמע לי יפה כל כך, אך בטרם הספקתי לשאול אותו לפירושו,
הוא נעלם.
הרגשתי טוב יותר. נבטה בתוכי גאווה. החלטתי לעשות דברים
משמעותיים בחיי. התחלתי לחפש עצמה והלכתי אל פייר. מצאתי אותו
מהלך בין דוכן לדוכן ופותר וויכוחים קטנוניים בין הסוחרים.
כשראה אותי, חייך ועטף אותי בחיבוק שהתארך מעט מעבר למקובל. לא
נרתעתי. הוא שחרר אותי, הביט בי ואמר:
(קול בס חרישי שר "באת בבוקר. אמא שלך סיימה ללמד אותך ובאת
לעבוד."
את שיר הנושא) "כן, אני מחפש עבודה".
פייר הרצין לפתע: "היכן אתה ישן?"
"איני יודע"
"אם כך, תישן אצלי", אמר וחייך שנית.
התחלתי לעבוד אצל פייר. סביאן, שנא אותי מהרגע הראשון. הרגשתי
כאילו הוא שותף לסוד הקטן שלי לגבי האבטיח. גרתי במאורת
הסוחרים, כוך אבן רחב ידיים העשוי מאבנים אפורות גדולות שקצהו
העליון, הגבוה, כמעט שלא נראה. רבים מהסוחרים גרו בו. לגור
בבית היה קשה אך ססגוני. גם הזונות היו בנות הבית ומרסל ואני
פיתחנו מעיין מערכת יחסים זוגית, שנקטעה ע"י לקוחותיה האחרים
ובעיקר סביאן שפיתח תאווה מיוחדת אליה. את פייר מעולם לא ראיתי
לוקח את מרסל או כל זונה אחרת. תווי פניו הנאים יצרו מסכה של
תאווה, רק כאשר חיבק אותי לאחר שהעניק לי קידום בעבודה. אורך
החיבוק כגודל הקידום.

חברי הראשון היה בחור צעיר, חביב וקופצני בשם לופינו. הוא היה
צעיר ממני בארבע שנים והעריץ אותי. שני דברים היו משותפים לנו:
אהבתנו למרסל, שלא נטתה ללופינו שום חסד והייתה אף מקניטה אותי
רבות על שאני מסתובב עם "פשפשים" כמוהו, ותאוותנו לאבטיחיו של
סביאן. אביו של לופינו היה אף הוא מוכר אבטיחים, אולם סביאן,
יד ימינו של פייר, היה מצליח ממנו ופעמים רבות ראיתי את לופינו
מביט בערגה וזעם לעבר דוכנו של סביאן.
חברי השני, אריב, היה נער חיוור, עדין ויפהפה. שערו השחור
והפרוע הגיע עד כתפיו. עיניו היו שחורות ועמוקות וניבטו בתוגה
תמידית. אהבתי אותו מהרגע הראשון שראיתיו.

בגיל 25 לערך, עליתי על הפודיום הקבוע שלי, שהורכב מארגזים
ישנים - ממש כאן (עולה על הארגזים שלידו), ונאמתי לקהל שישב
ממש היכן שאתם יושבים עכשיו:
"שלום לכם, אחיי התאומים - שוכני השוק, סוחריו, ומבקריו - בני
אדם. אנחנו ודאי מכירים. זוהי מכורתי, ביתי - השוק של פריז. כל
חיי חייתי כאן, בין תפוחים אדומים, בננות צהובות ומלפפונים
ירוקים. ואף בין זנבות דגים המושלכים לפחים ועכברושים מטונפים
הנוברים בם בחיפוש אחר בשר. אנחנו, כולנו, אחד.
כל מחשבה שעברה בראשכם עברה גם בראשי וכל מחשבה שתעבור בראשי
תעבור גם בראשכם. אנחנו בני אדם מעצם היותנו בני אדם. אדם הוא
אדם הוא אדם.
ומעצם היותנו בני אדם אנו משופעים בזכויות ואף בחובות:
- החובה לעשות את מה שאנו רוצים באמת ומאמינים בו.
- החובה לא להיכנע לעריצות מצד אחרים, גם אם לכאורה דמם אציל
מדמנו. ומעל לכל,
- החובה הגדולה והקשה ביותר- להיות מאושרים.
וכדי להיות מאושרים עלינו להיות חופשיים ושווים וכדי להיות
חופשיים ושווים" (מביט בקהל כאילו תוהה אם להמשיך).
קהל: "המשך כבר, סיים את הנאום".
פרנק: "עלינו למגר את האליטות האצילות ובעלות הממון, ולקחת את
אושרנו בידנו."
כן, כן, אלה היו מילותיי.

סיימתי לנאום וראיתי את לופינו הקטן, שכבר קיבל לידו את דוכן
האבטיחים המשפחתי, הולך לכיוון הסמטא בה היה נוהג לשבת סביאן
השמן. כוח עמום דחף אותי ללכת לכיוון ההפוך, שם ראיתי, כשחצי
פניו מוצלים, את אריב העדין עומד, ואותה תוגה ניבטת אלי
מעיניו, תוגה ממלאת, בולעת, מערערת. דחפתי את שפתי בכל כוחי אל
מול שפתיו. (כושל לאחור).
בערב במאורה, התנפלו עלי הסוחרים והטיחו בי:
"אתה עשית את זה!", "חשבת שתגמור עניין וזהו"
לא הבנתי במה מדובר. הסוחרים המשיכו להטיח בי: "סביאן נרצח".
"כולם יודעים ששנאת אותו". "איפה היית מיד לאחר הנאום שלך?"
ברק סכינים הבהב באויר.
"הוא היה איתי, דיברנו בסמטא." אמר המלאך שחור העיניים שלי
בקול שברירי. אף אחד לא יכול היה לערער על דברתו של אריב. כולם
ידעו שהוא לא היה מסוגל לשקר. רק אז הבנתי שזהותו של הרוצח
האמיתי ידועה לי. לא רציתי להסגיר אותו, אולם גם לא הצלחתי
להימנע מהמחשבה שהסתרתו תהיה בגידה בכל האידיאלים שלי, בכל
אמונותיי. התחבטתי שעות ארוכות ולא מצאתי מוצא. הלכתי אל מרסל.
התקרבתי אליה, נשקתי את עיניה, אולם היא לא התעוררה. נרדמתי.
באמצע הלילה, חשתי ביד חזקה הלופתת את כתפי. קמתי וראיתי את
לורפיץ. הערפל האדום ירקרק זהר.
"לא קראתי לך", אמרתי בנוקשות מסויימת. "נכון" הסכים, "אולם
הנה אני לפניך. האם לא תברך את יוצרך?"
"האם לורפיץ הוא יוצרי?" לא הייתי בטוח בכך, אולם החלטתי שלא
להביע התלבטות זו בקול. הקשבתי.
"באתי כדי לכוון אותך בשנית. שוב אתה נמצא בצומת מרכזית של
גורלך. זהו הזמן בו תבחר האם תעוף לגדולות או תמשיך לזחול
בענייניהם הפעוטים של אחרים.
פרנק לה-כוח תקרא מעתה. אתה תבחר את הבחירה הנכונה".
בבוקר פקחתי את עיני והבנתי: לופינו היה חברי הטוב, סביאן היה
טינופת, אך גם אילו היה הטוב באנשים, אל לי לבגוד בחבר. מרסל
האהובה שזכרתי שכבה על ידי אולם כשהסתובבתי לא ראיתי אותה עוד.
מרסל החדשה היתה מכוערת ומלוכלכת, ולא מתאימה לאדם כמוני. לא
האמנתי שאי פעם חשתי תאווה ליצור המבחיל, המסריח מאלכוהול
ובגדים ישנים שראיתי לפני. התנערתי ממנה והלכתי אל לופינו.
מצאתי אותו, עומד בדוכן האבטיחים שלו במקום שהיה של סביאן עד
יום האתמול. האור שזכרתי בעיניו כבה, והן נותרו שקועות ומתות.
רק כששמע את המטבעות בכיסי ניצת זיק שהכרתי בעיניו. זיק של
תאוות בצע.
הוא לא זיהה אותי. איך יכול היה כשראשו היה מסוחרר מהאפשרות
להרוויח כמה פרוטות. (כאילו ממשיך לדבר אך חוזר בו, משליך כמה
מטבעות לאלומת האור ועוזב).
לא מצאתי כוח מספיק בעצמי לפגוש את אריב.

בלילה חלמתי שאני נמר הכלוא בכלוב קטן, בלב המדבר. הילכתי מצד
לצד כשריח של בשר נוטף דם משכר אותי, וכל פעם שמצאתי מהיכן בא
הריח ורצתי לכיוונו, נתקעתי בקירות הכלוב. לאחר זמן ארוך מנשוא
הפך הכלוב כולו לכלוב בשר וכל שהיה עלי לעשות היה לפתוח את פי,
והבשר צנח לו הישר אל לועי הרעבתני. בלעתי ובלעתי אך הכלוב
נותר צר וכובל וככל שאכלתי יותר סגר עליי הכלוב יותר, עד
שלפתע, הוא נעלם ומצאתי עצמי שוכב, מורעב, על החול הלוהט של
המדבר וריח עמום של בשר מענה אותי. עקבתי אחרי שביבי הריח
והגעתי למישור עצום, גדול מכל דמיון, גדול עד שמאמצעו לא נראה
סופו, וכל כולו מלא בנמרים, חלקם גדולים יותר, חלקם פחות וכולם
נלחמים על פיסת בשר עצומה התלויה מעל לראשיהם. ידעתי שאני הנמר
המוכשר מכולם, קפצתי לשדה הקרב והתחלתי להלחם.

למחרת בבוקר, קמתי שטוף זעה, דמי פועם בעורקי.
בני-אדם, נשים, כבוד, עצמה - העולם כולו נדמה לי כאבטיח האדום
שלקחתי - נכון להיקטף באצבעותי. אין הנאה שלא אוכל להשיג, אין
מטרה שלא אוכל להגשים,  אין אדם שלא אוכל לכוף לרצוני. דמיינתי
את אינסוף הנמרים ולא מצאתי דבר שיגרום לי להימנע מלהפוך לנמר
הגדול והחזק ביותר.
אני ואלוהי נותרנו הדברים היחידים הקיימים. הבנתי את יעודי.

הצטרפתי לחצרו של לואי ה-16, שם עשיתי חיל בכל אשר פניתי עד
אשר הפכתי לאדם החזק ביותר בממלכה - חזק אף מהמלך, יש שיאמרו.

הדבר הראשון שעשיתי היה לסדר שיאסרו את פייר באשמה כזאת או
אחרת. לא היה כל קושי לגרום לו להיאסר. כאשר צוברים כוח, אפילו
מועט כמו של פייר, צוברים גם אויבים והשתמשתי בהם להפלתו.
אחרי כן קניתי את לופינו. לא הייתה בעיה מיוחדת לעשות זאת.
ידעתי בדיוק במה הוא חושק. מצאתי את מרסל, לקחתי אותה למקום בו
קבעתי להפגש עימו, הפשטתי אותה והתפשטתי בעצמי. עיניה נאורו
בזיק מאושר ואז התקרב אלינו לופינו ערום אף הוא. ראיתי את חוסר
ההבנה בעיניה ודחפתי אותה קלות לכיוונו. היא התיישבה עליו
והביטה בי. נגעתי בה, ולאימתי צצו פניו של אריב ועלו אלי
מפניה. לופינו גנח והפך רופס ומדולדל. כיסיתי את שניהם בפיסות
פרנק לה-כוח לבנות ובוהקות, והלכתי.
לופינו היה שלי. דאגתי לשלוח לו גם כמה מטבעות זהב פעם בחודש.
מרסל לעולם לא יכלה להפסיק להיות שלי.
את אריב מצאתי באותה סמטא חשוכה. חנקתי אותו בידי החשופות
ובמשך דקות ארוכות לא עזבתי את צווארו.
לא יכולתי להשאיר אנשים בעלי אחיזה בי - הוכחתי את אמיתות
עצמיותי החדשה.

חלקכם אולי עדיין חושבים שזהו נאום תחינה להצלת חיי.
חיי אינם זקוקים להצלה.
העולם כולו נכפף לרצוני, נרעד ממגע רגלי עליו.
שמי ישכון לעד בגן האלוהים, לצד שמות כובשי העולמות הגדולים.
ראשון בין ראשונים.
זהו סיפורי, סיפור האדם שניצח. (כל האורות יורדים-כמו בסוף
מחזה, ועולים מיד, כולל אורות הקהל.)
אתם צופים בי כדמות על במה,
חיי הוקדשו לכם, וכך גם מותי...
אני בכם - בכם אני.
קהל (צועק):   "הירגו אותו", "פרנק לה-כוח למוות" (פרנק נופל
רצוח)

(השחקן קם ושר את שיר הנושא).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Ich bin ein
Berliner!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/07 15:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יון בלוך-רנד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה