פספוסון:
היא הגיעה לפגישה ללא כל ציפיות, חברתה תיארה לה אותו כאדם חם,
נבון, רוחני, מודע לעצמו ולרגשותיו. די תואם את הטיפוס שחיפשה
בשונה מכל הגברים הסובבים אותה, הרצים אחרי זנבם להתקדם בעבודה
ובחיים בלי להיות מודעים לאני האמיתי השוכן להם עמוק במצולות
נשמתם. אך זה נשמע טוב מכדי להיות נכון וזו הייתה הסיבה לחוסר
הציפיות. היא ניצלה כרטיסים להצגה ששכנו בארנקה כבר זמן רב מדי
להציע בילוי לא מחייב שגם יתן לה את נקודת המבט המרוחקת
שמאפשרת תשומת הלב הנתונה להצגה שעל הבמה כדי לנסות לתהות על
טיבו.
הוא אכן היה חם, התלהב כמו ילד שהגיע לפארק שעשועים ענק ורואה
כל דבר בפעם הראשונה, שינוי מרענן יחסית לכל אלה שתמיד יודעים
הכול יותר טוב מעצמם אפילו. כמה שהשתדלה שלא לעשות השוואות
הדבר היה מעבר ליכולתה. ההצגה הסתיימה, פרט לכמה משפטים,
צחקוקים משותפים ומגע כתף זרוע מרפרפים עוד לא ממש התייחסו
האחד לשני.
"קפה?"
"קפה."
קפה ג'ו, כנראה שהמקום המה אנשים, היא לא ממש זוכרת, מה שנטבע
בזיכרונה היה מבטו טובע במבטה, דברים שנאמרו מתוך העומקים
הנסתרים, שלא נאמרו כבר הרבה זמן בקול... השעון לא נותן ליבו
לזוג היושב וממשיך במרץ במסלולו.
היא נזכרה פתאום שבשאננותה וספקנותה הראשונית קבעה עם חברה
בפאב המרוחק משם כברת נסיעה. הדבר נשמע לפתע כתירוץ לסיים את
הערב, דבר הרחוק ככל האפשר מהאמת.
"אולי תצטרף אלינו?"
"בטוח? כי זה בסדר אם תרצי לסיים את הערב בנקודה זו"
"כן, בטוח, אשמח אם תבוא!"
הערב המשיך כשנוכחות החברה כלל לא מפריע להם להמשיך לשקוע האחד
בשני, מגעים מרפרפים, אמירות שמהלב... מסביב מתחילים להרים את
הכיסאות על השולחנות, מזל שישבו על הבאר, יכלו למשוך עוד כמה
רגעים משותפים. בחוץ השמיים מתבהרים לאיטם, נשיקה ראשונה, רכה
ועמוקה, מרעידה כל נים בנימי גופה, פרידה.
הימים הבאים הבהירו שעיתוי פגישתם לא היה מתואם, היא חיכתה לו,
הוא עדיין לא מצא את עצמו. היא הרגישה שמה שהוא זקוק לו כרגע
אלו זרועות חמות שיקבלו אותו בלי שאלות, בלי דרישות, פשוט
להיות שם... והיא הייתה... עד שהרגישה שבעצם הוא לא שם איתה,
אם היא תהיה שם או לא זה לא ממש ישנה לו כרגע, הוא זקוק לזמן
ולמרחב לשחרר את עצמו, להיפרד מדברים בחייו, להכיר ולמצוא את
עצמו, והוא היה בדרך הנכונה, היא רק הפריעה...
היא טמנה אותו עמוק במגירת הפספוסים שלה. הכי עמוק שאפשר.
בשנה הקרובה היא עשתה דברים שלא העזה לפני כן, פתאום הבינה
שאסור לפספס שום הזדמנות. לו רשמנו כאן קורותיה, היה הנייר
מסמיק.
אין ספק שהייתה זו עבורה אחת התקופות הטובות שזכרה, התנערות
מוחלטת ממוסכמות, ממחויבויות. החיים חייכו אליה והביאו לחייה
את ההזדמנויות שלהן הייתה זקוקה בדיוק בתקופה זו.
אבל... תמיד יש אבל? אף אחד מהאנשים שנקרו בדרכה לא הביא אותה
לעומק ולעוצמת הרגשות שהשבועות הבודדים איתו הביאו אותה.
עברה שנה, המגירה חתומה ונעולה. ולפתע כמו רעם ביום בהיר (וזה
היה דווקא בליל סגריר) מופיע שמו על אחד מעשרות המיילים שהיא
מקבלת כל יום.
השעון נעצר, היא בודקת שוב. אולי זה ממישהו עם שם דומה? לא, זה
אכן הוא.
המגירה נפרצת בכוח, כל תכולתה מתפזר על פני כל גופה. רעידות
קטנות ודגדוגים תוך-ביטניים מנערים את שלוותה.
היא מחזירה תשובה קצרה, לא מחייבת, אולי בעצם הוא לא התכוון?
אולי זו הייתה טעות בהקלדה?
הדבר מופרך לאחר דקה במייל תשובה המביע שמחה והתרגשות מתשובתה
ולאחריו צלצול הטלפון.
"התגעגעתי, חשבתי עליך, את במחשבתי, עדיין זוכר את החיבור, את
הקירבה"
רגע, זה לא היה חד סיטרי? גם הוא חש באותם דברים? היא שומעת
וכל גופה רועד.
"אני מדבר איתך וחש חום עצום בבטן"
היא בטח חולמת, זה טוב מדי. קובעים פגישה.
היא מתרגשת כילדה לקראת פגישתם. הידיים מזיעות על ההגה, רואה
אותו כבר מחוץ לבית הקפה, הרגליים כושלות, חיבוק ארוך וחם,
יושבים, מתחילים לדבר, להתעדכן, ופתאום נסוכה עליה נעימות
מתוקה כמו תחושת השיבה הביתה לאחר זמן רב שלא היינו בו,
מתרגשים אך בעצם זה המקום הכי נכון לנו להיות בו, הכי טבעי,
לגעת לרגע בפנים שלו, להיאסף לבין זרועותיו לחיבוק נוסף,
הבית.
היא אומרת "יש לך פינה חמה מאוד אצלי בלב, אני לא יכולה להיות
ידידה שלך, אני רוצה לדעת אם אתה בשל לתת לקשר בינינו הזדמנות
אמיתית."
"את יודעת, הסיבה שלא יצרתי איתך קשר בכל השנה האחרונה היא
שחשתי שלא הייתי הוגן כלפייך בניסיון האחרון שלנו, פגעתי בך.
אני לא רוצה לפגוע בך שוב. ידעתי שאם אני בא אליך זה רק כשאהיה
מוכן להיות שם באמת."
האם זה דמיון או שהיא שומעת כינורות מנגנים ברקע?
אז מה אם נפגעה, זה חלק מהחיים, למה הוא צריך לקחת את המשא
הכבד הזה על כתפיו, הוא לא יוכל לעולם להבטיח שלא יפגע בדיוק
כמו שהיא לא יכולה להבטיח שלא להיפגע או לחלופין גם לפגוע.
"אני היום במקום שונה מזה שהייתי בו לפני שנה, אני עדיין לא
ממש נקי לחלוטין אך בהחלט מתקרב לזה"
...כינורות... זה מספיק עבורי בינתיים- היא חושבת- בוא נעבור
את זה יחד, תגיד שאתה רוצה שאהיה איתך... תחבק אותי. גם אם
אולי נפגע בסוף, ואולי לא? ואולי נתקרב עוד יותר ממה שכבר
קרוב?
...אצלה בבית, בלוז ברקע, יין אדום, ריקוד איטי ומרפרף, הולך
ומתהדק...
...החיבוק הרגוע שאחרי הסערה, קרוב קרוב.
"יש לי וידוי, היית אצלי במגירת הפספוסים, עכשיו שיצאת משם
אני מוצאת עצמי פוחדת ששוב תיעלם." היא מתחרטת על המילים שניה
אחרי שחצו את מחסום השפתיים, למה בעצם צריך הגדרות? איך יכול
מישהו בעולם להבטיח מה עומד לקרות?
"אני באמת איעלם... אני לא ממש מוכן למה שאת רוצה, כשאהיה שם
אגיע עם זר פרחים ואומר, אני פה, אני שלך... ו... ו... ו...
ו... ו... ו..."
היא כבר לא שמעה את המילים, רק את מה שהגוף שידר, ריחוק לפתע,
התחושה שהוקרנה ממנו היא של- "מה אני עושה פה? איך נכנסתי לזה
שוב?", היא חשה את מלוא המשא של "לא לפגוע בה" מתרכז
בשרירים...
אז בכל זאת זה פרי דמיונה? ואולי לא? מה ההסבר לכל זה? למה
בעצם הוא שב?
הוא קם, מתלבש, מסתכל לכיוונה, היא לא מצליחה לראות את המבט
בחושך "אני מאוד אוהב אותך, אני מרגיש שאני שוב פוגע בך וזה
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות."
"בוא אלי לחיבוק" היא פורשת זרועותיה.
"לא, אני הולך..."
דלת נטרקת. גם המגירה מנסה להסגר שוב, היא עמוסה מדי, יותר מדי
קצוות מבצבצים ממנה. תעבור תקופת מה עד שתצליח שוב לדחוס הכול
ולנעול את המגירה.
כנראה לתמיד הפעם... ואולי לא?
חזרה לשגרה המבורכת, לקשרים הישנים והטובים שלא גורמים לסערות
וסופות, ימי סתיו רגועים ושלווים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.