שנהב ישבה על המיטה של אורן ופרטה מנגינה שקטה ומוזרה על
הגיטרה של אלון, אחיו החורג. על המיטה בצד השני של החדר ישב
אלון עצמו, אוכל שקית במבה.
אורן ישב על הכיסא ליד המחשב.
"אני לא מכיר את המנגינה הזאתי" אמר אלון, העיף במבה באוויר
וחייך חיוך ניצחון כשהבוטן הקלוי הצהבהב נפל לפיו.
שנהב התעלמה והמשיכה לפרוט.
"את מזייפת!" הכריז אלון, ממשיך במרתון הבמבות.
"חשבתי שאתה לא מכיר את המנגינה הזאתי?"
אמר אורן.
"כן, אבל חשבתי.."
"אני בספק אם זה מה שעשית אלון." אמרה שנהב. אורן צחק ואלון
זרק עליו במבה.
אלון ואורן היו החברים הכי טובים של שנהב, ואלון היה היחיד
שידע סוד של אורן. כן, אורן סיפר לו כבר שהוא אוהב את שנהב.
זה היה מתסכל מצדו של אלון מכיוון שהיה שומר סודות טוב, אבל גם
סיפר הכל לשנהב. כל פעם שהיא הייתה אומרת שהיא "נידונה לחיים
נטולי אהבה" וש"אף אחד לא אוהב אותה", הוא נורא רצה לספר לה
שאורן אוהב אותה. אך בינתיים הוא שומר על הסוד.
לפתע סנוור אותו אור חזק.
הוא ראה את אחיו החורג מניח את המצלמה על השולחן ומחייך.
"בשביל מה עשית את זה??" קראה שנהב ושיפשפה את עיניה.
"אני? אני חי את הרגע, שתהיה לי מזכרת אם היום בערב תידרסי
ותמותי."
"הא! עוד אחד שמחכה ליום מותי הקרב. הרשימה נהיית צפופה."
שנהב הניחה את הגיטרה על המיטה לצידה והרימה את עיניה אל אורן.
היו לה עיניים ירוקות מוזרות כאלה, יפות. כשהן היו נוצצות היית
יכול לראות אגדות בתוך העיניים שלה, סיפורים שלמים. והיה לה
שיער כזה גלי ובוהק בצבע לא מוגדר, או שחור או חום-אדמדם.
"את יודעת שאנחנו מתים עלייך שנהב."
אמר אלון. שנהב קמה, התיישבה על אלון וכרכה את ידיה סביב
צווארו.
"ואתה יודע שאני מתה עליכם!"
אלון הביט אל אורן, שהביט בו במבט שטוף קנאה, מהול בעצב.
"טוב, חבריה" קמה שנהב, הצמידה ידיים וקדה קידה קלה.
"אני הולכת לדרכי, נתראה אורן ואלון יקיריי, אני אתקשר עוד
הערב."
שניהם נופפו לה לשלום ועוד לפני שיצאה הספיק אלון לקרוא:
"תיזהרי ממשאיות!!"
היא חייכה אליו ויצאה.
"אתה ממש מגעיל!"
"מה עשיתי עכשיו?"
"הממ תן לי לחשוב, אתה מכיר את שנהב? הילדה הזאת שאני אוהב? אז
מה היא עושה על הברכיים שלך?"
"לא אשמתי."
"אף פעם לא אשמתך!!"
הייתה שתיקה וכל אחד פנה לענייניו למשך עשר דקות. אחר כך שבר
אלון את השתיקה.
"אם היית חי את הרגע הדברים לא היו נראים ככה."
"מה אמרת?"
"שמעת אותי."
"אז מה אם שמעתי, למה התכוונת?"
"אם היית איש הדקה שכזה, שחי את הרגע, היית אומר לשנהב שאתה
אוהב אותה."
אורן ביטל את דבריו של אחיו החורג ועשה עצמו קורא כשלמעשה
הירהר בדברים.
"היי, חכה שנייה, אתה צודק!"
הוא קרא לפתע.
"היא כבר בבית על בטוח, היא הרי גרה שלושה בניינים מכאן. אני
הולך להתקשר אליה."
אלון עשה אגרוף בידו ועשה לאחיו סימן "חזק ואמץ" כזה. אורן
הרים את השפורפרת וחייג.
"הממ.. אפשר לדבר עם שנהב?"
הוא שמע את אמא של שנהב מושכת באף ועונה בקול מוזר:
"שנהב לא נמצאת."
"איפה היא?" שאל בפליאה
"היא...בבית חולים."
"בבית חולים?" אורן נבהל. "למה?"
"כשהיא הייתה בדרך הביתה היא חצתה את הכביש ומשאית."
אמא התייפחה ופרצה בבכי ואורן ניתק.
"איפה היא? מה קרה?" נכנס אלון לחדר.

"מתי נגיע?"
"בית החולים שמה!"
אורן ואלון היו באוטובוס בדרך לבית החולים.
הם שאלו את האחיות ולבסוף הגיעו לחדרה של שנהב. הוריה היו שם.
אביה אמר שכדאי שהם יצאו לשאוף אוויר וכך נשארו אלון ואורן עם
שנהב, ששכבה על המיטה עם עיניים סגורות וצינורות בכל מקום. הם
הסתכלו עליה במבט כזה של אנשים שלא מבינים מה הם בדיוק אמורים
לעשות.
אורן נתן לה נשיקה במצח בזהירות.
הם יצאו וראו שהוריה עזבו. הם יצאו החוצה למסדרון וראו מכונת
משקאות.
הם ישבו בחוץ ושתו.
ואז הבינו, שאין טעם לחכות בבית החולים.
הם הלכו הביתה.
באותו ערב התקשר אורן לבית החולים לבדוק מה מצבה.
"זה השם הנכון בדיוק? שנהב? בחדר מאתיים עשרים ואחת?"
"כן!" התעקש אורן עם האחות.
האחות נשמה עמוק וענתה.
"שנהב נפטרה היום לפני שעה וחצי."
אורן הפיל את השפורפרת, הלך לחדר והתיישב על המיטה.
"מתי היא חוזרת? מה שלומה?" שאל אלון.
"היא מתה." ענה אורן.
שניהם היו עצובים ולא העזו לבכות בשום אופן.
למחרת בבוקר אמו של אורן קראה:
"אורן!! דואר!!"
הוא קם ממיטתו מטושטש והסתכל. חזרו תמונות שלו מפיתוח שהוא שלח
אתמול. הוא ישב והביט בתמונות שלו עם אלן ושנהב ותמונות אחרות
עד שהגיע לאחרונה והביט בה. שנהב על המיטה שלו, פורטת על
הגיטרה, עם עיניים נוצצות וחיוך עקום. הוא שמט את התמונה לפתע
והיא נפלה הפוך. היה כתוב משהו מאחורה.
"אני? אני חי את הרגע... שתהיה לי מזכרת אם היום בערב תידרסי
ותמותי."

אבל מי?