ידי המיוזעת לא יכלה לשאת אותי יותר. הייתי שולח לה לעזרה את
ידי השנייה, אך היא החזיקה בשק. לא יכולתי להפיל את השק, או
לוותר עליו ולתת אותו לאדם בשחור. היד שלי החליקה לאט לאט, עד
שרק קצות אצבעותיי נגעו במעקה החלק. "תן לי את השק ואעזור לך
לעלות", צעק לעברי האיש בשחור, ושנייה לאחר מכן כבר הייתי בדרך
למטה. "לא אתן לך את השק גם אם זה יעלה לי בחיי!" השבתי לו
כשהייתי בקומה השלישית. מזרחי  מהקומה השנייה ראה אותי נופל,
וצעקתי לו שיזמין משטרה. נחתתי על הדשא, או לפחות מה שנשאר
ממנו אחרי קיץ שכזה. הפנים שלי כמעט ונחבטו בקרקע, מכיוון
שבלמתי רק עם ידי הימנית, השמאלית החזיקה בשק. לקח לי קצת יותר
מדקה להתאושש ולחזור לעצמי, כששמעתי את קולו של האיש בשחור. לא
הבנתי מה הוא אמר, אבל הבנתי שהוא רודף אחרי וינסה להשיג את
השק בכל מחיר. קמתי בקושי, בודק ששום דבר לא נשבר. לגבי זה,
אני לא בטוח. בדקתי שהשק עדיין קשור היטב, והתחלתי לרוץ. עברתי
את מספר 12, 14, 16, 18, 20, צומת. אני והמזל שלי, הרמזור היה
אדום. הסתכלתי אחורה והבנתי שאין ברירה, האיש בשחור אחרי,
והתחלתי לחצות את הכביש. מאזדה שחורה הגיחה לפתע, ואני זינקתי
על המנוע שלה כדי לא לחטוף. "אתה לא נורמלי! מה אתה עושה?!"
צעק לעברי הנהג הערס, עד עכשיו אני מתפלא שלא שבר לי משהו.
הסתובבתי אליו תוך כדי ריצה, ראיתי שהריפוד עוד עם ניילונים,
ושהשארתי טביעה של חרא מהנעל שלי על מכסה המנוע. "חיים או
מוות! מצטער, אני בוחר בחיים!" צעקתי לנהג. כן, תאמינו או לא,
החיים שלי תלויים בשק הזה. "אתה זוכר את האקדח שלי, נכון?!"
צעק האיש בשחור. כן, אני זוכר, אקדח שחור. היה עליו פס אפור,
וציור של גולגולת. אני זוכר את האקדח, את העיניים המרושעות של
האיש בשחור. העיניים המרושעות האלה, שמנסות לקחת ממני את חיי.
את השק. "מוניות השלום", השלט הזה שכל כך עיצבן אותי, (אפור
וקודר, "שלום" עלק) היה עשוי לעזור לי כל כך ברגע זה. "סגורים
ביום רביעי!". כבר סיפרתי על המזל שלי אם אני לא טועה. החזקתי
את השק קרוב לגופי, שאפתי ממנו מעט חיים, נישקתי אותו והתפללתי
שיישאר אצלי. עוד כביש, עברתי אותו בריצה. הפעם, המזל הרע שלי
כנראה הלך לשתות קפה עם עוגיות, לא עברה שם אף מכונית. ברגע
שעליתי על שפת המדרכה, נפל השק על הכביש. בלי להסתכל לצדדים,
זינקתי אל השק, חטפתי אותו והמשכתי לרוץ, חסר כוחות. עליתי
שלוש מדרגות לרחבה של המרכז השכונתי. לאחר שני צעדים הרגשתי
שהרצפה רטובה, כמובן לא בדרך הנעימה, אלא בדרך שגרמה לי לרצות
מכנס אחר. "מה אתה עושה? אתה לא רואה אני מנקה?" צעק אלי
המנקה, שאת המבטא שלו בקושי הבנתי. דחפתי עגלה של איזו זקנה.
אני נורא מצטער שהתנהגתי ככה, אבל היי! כשמישהו עם אקדח רודף
אחרייך ומנסה לקחת לך שק מלא חיים, אין זמן להיות מנומס.
נכנסתי לסופר, רצתי בין הקופות, מפיל כמה מוצרים ועוד שלט של
כתום מבצעי השבוע בדרכי. שמעתי את הקופאית הג'ינג'ית, החדשה,
צועקת אחרי. לא היה לי זמן להקשיב. עליתי במדרגות אל הקומה
השנייה, בודק מדי כמה שניות שהשק בסדר. שמעתי את הסירנות.
יצאתי החוצה, והשקפתי מלמעלה על האיש בשחור, ועל האורות
הכחולים שרדפו אחריו. בעקבות האורות הופיעו ניידות המשטרה.
חמישה שוטרים קפצו החוצה משתי ניידות. אחד עם מגפון. "כחח כחח
תוריד את הנשק לאט ושים את הידיים על הראש, שתף איתנו פעולה
ולא תיפגע.". האיש בשחור לא עצר, אבל שלושה שוטרים רצו לעברו
ותפסו אותו. רק לאחר שהכניסו אותו לאחת הניידות ירדתי אל
השוטרים. "אז אלייך הוא פרץ?" שאל אותי אחד מהם. "כן", עניתי
בבושה. "רדף אחרי כל הדרך ממספר 10", הוספתי.
"ספר לי מה קרה", ביקש השוטר. "מהרגע שגילית אותו ועד הרגע
שהתחיל לרדוף אחרייך". "ישבתי בחדר, על המיטה. פתאום שמעתי את
המובייל הרעשני שאחותי הביאה לי, אבל כל החלונות היו סגורים.
זה נשמע קצת מוזר, אז קמתי לבדוק. ראיתי שם את האיש הזה, האיש
בשחור, מתעסק בכספת, שהייתה מאחורי התמונה מהטיול ההוא. הוא
גילה את הקוד. הוא כנראה מכיר אותי, הקוד הוא תאריך חשוב בחיים
שלי, ה- 6.10.2004. בכספת היה רק דבר אחד, השק הזה.  צעקתי
לאיש בשחור 'לא את זה, זה יקר!' לא חשבתי לנסות להטעות אותו.
נאבקתי איתו על השק, ולבסוף הצלחתי לשחרר אותו מידיו. הוא דחק
אותי לפינה. בדלת לא היה מפתח, והיא הייתה נעולה. פתחתי את
החלון הגדול בסלון. התיישבתי על המעקה, מנסה להרחיק את עצמי
ממנו כמה שיותר, ומרחיק עוד יותר את השק. החלקתי מהמעקה, אך
הצלחתי לתפוס בו לפני שנפלתי, רק ביד ימין. שמאל החזיקה בשק.
הוא ניסה לשכנע אותי לתת לו את השק. לא הסכמתי, ומפלתי למטה.
קמתי והתחלתי לרוץ, הוא אחרי. רצתי עד כאן, ואז  אתם הגעתם.
זהו." השוטר הפסיק את ההקלטה. "טוב, לקחנו את הפרטים שלך מהשכן
שלך, שהתקשר אלינו" אמר השוטר, לא נראה שהזיז לו. "נראה מה
עושים ונחזור אלייך", הוסיף. הוא נכנס לניידת, וטרק אחריו את
הדלת בחוזקה. רק לאחר שהניידת התרחקה, התיישבתי על המדרכה
ופתחתי את השק. כל החיים היו שם. שלוש חולצות תנועה, שני כובעי
קייצת, הכובע מהמחנה, לומי הקמע שלנו, התמונה הקבוצתית,
והקלסר, עם כל הזכרונות.

כל החיים היו שם.