"כל בוקר מתחיל בשירה", לקום ולמצוא עוד אחד מהפתקים הטיפשיים
והפתטיים של נמרוד.
לא נמאס לו לכתוב כל בוקר, כבר שנתיים, משפטים מפגרים מעיין זה
ולתלות לי אותן על המקרר.
פעם זהו משפט חכם שלקח מהספר האחרון שקרא, פעם זהו משפט שלקח
מאיזה מחזה של מחזאי שמת לפני 2000 שנה, או שכמו היום זהו משפט
מספר שקרא שהוא מדריך לחיים מושלמים.
נמרוד עדיין חי באשליה שהיחסים בינינו נפלאים וכל יום שעובר הם
רק פורחים.
הוא לא מבין שמזמן כבר הפסקתי לאהוב אותו, שמזמן כבר הפסקתי
להתרגש מהפרחים שהוא מביא לי כל יום שישי, או מהמשפטים המפגרים
שהוא משאיר לי, או בכלל מכל דבר שהוא עושה.
אני רק פוחדת שחוסר האהבה שלי אליו תהפוך לשנאה מהפחד שלי
לסיים את הקשר.
נס קפה חם, זה מה שירגיע את מצב רוחי המזופת שקמתי אתו הבוקר.
כבר שבוע שאני קמה עם מצב רוח קרבי, מאז החלום על עומר.
איך פתאום נזכרתי בעומר?
עומר היה האהבה הראשונה שלי, אהבה תמימה של ילדה בת 4.
עומר ואני הכרנו מגיל הגן, תמיד היינו צמד חמד, הוא היה החבר
והחברה הכי טובים שלי.
עד גיל 14 שבו הוריו עזבו את העיר.
ניסנו לשמור על קשר, אך זה פשוט לא יצליח, עומר הכיר חברים
חדשים, בנה לו חיים חדשים, וגם אני , ולא מצאנו לנכון לשלב
האחד את השני בחיינו החדשים.
בפעם האחרונה שראיתי את עומר היה בחתימה על ספרי האחרון, בחנות
הספרים הגדולה והמרשימה בצפון תל-אביב.
אני אפילו לא בטוחה שהיה זה עומר שראיתי ואולי לא?
הבחור שראיתי היה לבוש בחליפה מחויטת- עומר שנא חליפות- אפילו
לבר מצווה שלו הוא כמעט בא עם ג'ינס וטי-שירט.
אך העיניים שהביטו בי היו בלי ספק של עומר, כן העיניים החומות
בגוון שקד- "עיני נמר" הייתי קוראת להם כילדה קטנה.
אני חושבת שאני יכין תה בסוף, הוא ירגיע יותר את עצביי
המרוטים.
היא הכינה תה ולקחה אותו למרפסת הקטנה שהשקיפה על התנועה
הסואנת ברחובות תל- אביב.
נמרוד אהב את הרחוב הזה, הוא אהב את העיר, בתור בחור שבא
מהמושב השקט והשליו שבו הוא חיי.
הרחוב היה רחוק מבניינה הבורסה שבהם עבד, אך הוא אמר שהמרחק
מאפשר לו להגיע לעבודה במכונית הספורט החדישה שלו.
כאן בישיבה במרפסת, אני חוזרת ונזכרת בחלום על עומר ומערערת מה
הוא אומר.
בחלום, חלמתי שאני צריכה למצוא את עומר, אני חייבת למצוא
אותו.
אני צריכה למצוא אותו כדי שיעזור לי לסיים את הספר שעליו אני
עובדת.
אני מחפשת את אותו, ועוברת בין כל אלו שהכרנו שנינו.
השכנה של עומר, החברים לנבחרת הכדורגל של עומר, החברים לכיתה
שלנו, את כולם אני שואלת אם הם יודעים איפה עומר היום.
ובכל החלום כולו אני לא מוצאת אותו, לא רואה את עומר.
עכשיו אני שואלת את עצמי, האם אני אראה אותו שוב?
אני חושבת שאני צריכה למצוא אותו, אולי החלום מנסה לרמוז לי,
שאני צריכה לחפש את עומר שאני צריכה למצוא אותו.
לא בשביל שימצא לי סוף לסיפור, אלא שיעזור לי להגיע לסגירת
מעגל.
מעניין איפה עומר אחרי 14 שנה?

עומר הופיע שוב בחלומי, הוא ביקש עזרה ושוב לא ראיתי את
פרצופו, אך הוא ביקש עזרה.
אני זאת שהתכוונתי לבקש ממנו אך הוא הקדים אותי וביקש ממני.
למה?  
עכשיו אני כבר בטוחה שאני צריכה למצוא אותו אני צריכה לעזור
לו.
איך?
הוא אפילו לא אמר במה הסתבך, הוא רק השמיע את קולו וזעק לעזרה,
"תעזרי לי!, תעזרי לי!".
עומר זקוק לי הוא אף פעם לא היה זקוק לי, אפילו בתור נער, תמיד
אני הייתי זקוקה לו.
אם עומר זועק עכשיו לעזרה, סימן שהוא צריך אותה.
למה? איך?
קמתי מהחלום שטופת זעה קרה.
נמרוד עדיין ישן לצידי, הוא לא זע ולא נע, אפילו לא נחר.
הוא עד כדי כך קר ואדיש, שהוא לא מרגיש אותי לידו - שקוע עם
הראש בכרית, לא מרגיש את המצוקה שלי. אני כמעט בטוחה שצעקתי את
דבריו של עומר.
והוא כה שאנן ורדום שאפילו לא הרגיש ושמע אותי.
נגעתי בו, רק כדי לבדוק אם הוא עדיין חי.
כן, הוא חי ונושם, ופתאום הוא זע "אהה, מה? קרה משהו?" שאל
בבהלה.
"כלום נמרוד, תחזור לישון" אמרתי בשלווה והסתובבתי לצד השני
בתקווה להירדם.

עומר הופיע שוב בחלום, הוא עמד מולי בחלום, לא כילד קטן עם
התלתלים הזהובים ועיני הנמר, לא כנער שעדיין התלתלים הזהובים
מעטרים את ראשה ועיני הנמר נוצצות יותר אך לא בתמימות, אלא
כגבר בוגר בחליפה מחויטת ועדיין התלתלים מעטרים את ראשו אך הם
קצרים יותר ועיני הנמר שלו הראו לי אדם בוגר.
הוא הופיע בחלומי כאדם בוגר ואמר "נהיה ביחד".
הטלפון צלצל והעיר אותי מחלומי.
הרמתי אותו אוטומטית כדי שלא יעיר את נמרוד.
" הלו"
"דפנה, זאת את?" שאל הקול מעבר לקו.
"כן, מי זאת?" שאלתי
"זאת לימור, אחות של עומר, זוכרת?: שאלה
"כן , כן אני חושבת" אמרתי, ובראשי החלה להצטייר תמונה של ילדה
קטנה בשנתיים מעומר עם תלתלים זהובים אך עיניים חומות
כשוקולד.
הסתכלתי על השעון , שלוש לפנות בוקר!
"מה כל כך דחוף שהתקשרת בשלוש לפנות בוקר?!" שאלתי .
"עומר מת".

עומר לא סתם הופיע בחלומי שבועיים שלמים, הוא גסס במהלך
השבועיים האלו, מסתבר שהוא סבל ממחלת כבד עוד כילד קטן שהביא
למותו בגיל 28.
הוא עדיין לא הספיק להתחתן, להוליד ילדים, כלום.
פרט לקריירה מצליחה כברוקר, כמה אירוני אך נראה שהוא ונמרוד
עבדו ביחד.
כך מצאנו את עצמנו אני ונמרוד משליחים פרחים על קברו ומנחמים
את משפחתו.
נמרוד חיבק אותי שבכיתי, מסתבר שהוא לא קר ואדיש כפי שתמיד
האמנתי ואולי מגיע לנו הזדמנות שנייה.
אך אני עדיין אמשיך לחפש את עומר.