שם בפינה, ברחוב הצר
עומדת היא לה, בפוזה של "סטאר"
רואה מרחוק, ששם במרכז
יש אור זרקורים, אור זרקורים
רוצה היא לתפוס אותו, בלי שרואים.
וכך שוב ניסתה, עד שהצליחה
מהפינה לעבור למרכז
כי לא שכחה, לעצמה היא הבטיחה
להיות תמיד, תמיד במרכז.
איזו היא יפה, איזו היא כוכבת
איזו היא רזה, והיא כה מושלמת
ואז תמיד תרצה לשמור מהצד
על הציפור האחת שהייתה לה ביד.
משכה עצמה למרכז, עכשיו הם רואים
אחריה משתרך אבק של כוכבים
פתאום שמה לב, הביטה אחורה
הבחינה, הבחינה הכוכבת הקטנה
ששכחה את האמת בקצה הפינה.
מתי, הו, מתי תשימי לב
שלא הכל נמצא בזוהר?
ואם תסתכלי עמוק, תגלי כמה כואב
את אלמונית, למרות התואר.
מתי תביני שאף אחד לא מת בלי הפרסום?
יום אחד תביני שאיש אינו צריך את מה שחיפשת בכל מחיר...
מתי תרגישי שהלכת אחורה במקום קדימה?
אולי יבוא יום ותראי שנחנקת במקום בו חיפשת אויר... |
