ואז הוא אמר לי שאני כלבה.
אני? כלבה?! אני???
ואם לפעמים קצת כשכשתי בזנב! ואם לפעמים קצת נבחתי עליו! ואם
לעיתים ממש רחוקות התרפקתי עליו והתרפסתי לפניו... או רצתי
להביא את מה שהוא דרש... ואם, רק כשבאמת התחשק לי, חיכיתי לו
על ארבע, עם ראש מוטה לאחור ואחוריים מוטים כלפי מעלה, על רצפת
המטבח! ואם לעיתים ליקקתי את פצעיו... או הנחתי ראשי על ירכיו
הלוהטות-תמיד ונתתי לו ללטף לי את הגב!
אז מה?! לא באמת, אז מה? האם זו סיבה לקרוא לי כלבה?
אז החטפתי לו סטירה - לא באמת כואבת, ולקחתי את מעילי השחור
מעל הספה והתחלתי לצעוד בכיוון הדלת, אך לפתע הוא משך בשרוול
חולצתי (עוד לא הספקתי ללבוש את המעיל), הצמיד אותי אליו ושם
ידו על ישבני - והדביק לי נשיקה מצלצלת על שפתיי, ועוד דחף את
הלשון עמוק לתוך גרוני, עד שהצלחתי להיחלץ וצעקתי לו: "די!"

"אתה לא חושב שהגזמת?"  כך שאלתי אותו.
הרצחת וגם ירשת? חשבתי בליבי.
"שלא תיגע בי ושלא תדבר אלי יותר" הטחתי בפרצופו.
ורק אם יבוא לך תתקשר אלי, מחשבה תועה שחלפה בראשי.
והוא, בפנים תמימות של כבש המובל לשחיטה, הביט בי ולא אמר
מילה. רק הניד בראשו ופניו היפות אמרו הן, אך שפתיו החושניות
לא זעו בתגובה.
או-אז ידעתי שהגיע הזמן לקום וללכת, וכיוון שכבר עמדתי כל מה
שהייתי צריכה זה ללכת. לבשתי את מעילי השחור, והסתובבתי לכיוון
הדלת, ועוד הספקתי להרגיש את כף ידו הקנטרנית נוגעת-לא נוגעת
בישבני ההדוק שמתחת לג'ינס הצמוד, זה שהוא קנה לי ממש שלשום
לפני שהכל התפוצץ לנו בפרצוף, או יותר נכון התפוצץ לי בפרצוף,
כי מי הנפגעת פה, תגידו אתם - מי הנפגעת ומי האשם? כי הרי ברור
פה לכל - וזו לא קלישאה - שאני הקורבן, הצד הנפגע, והוא, הוא
חיה משחרת לטרף, הוא ממש כמו שד שיוצא מבקבוק, רגע אחד הוא
מחייך לו בשקט, וברגע שני מתפרץ מהכלוב, צועק וזועק כמו נפלו
השמיים, ומטיח מילים לא יפות בפניי, והאגו נוזל לו מבין
האוזניים, הוא הרי תמיד צודק, הוא הרי גאון - בחיי, ונכון
שעדיף בן זוג מדבר, מאשר אחד ששותק כמו דג, אבל למה, בשם
אלוהים, הוא כזה, שלא יודע לשלוט בזעמו וברגשותיו?

רגשות. גם-כן רגשות. הרי ידוע לכל שאני פה הרגשנית מבין שנינו.
זה הרי ברור שאם יש את מי להעליב - זה אותי. ואם יש במי לפגוע
- זה בי. אני האישה (ואולי בחורה), אני הגברת והוא הגבר! אז מה
הוא כועס על כל דבר קטן? זה התפקיד שלי (כך למדנו מזמן). ומה
כבר עשיתי לו שככה התפרץ (ואולי התפוח לא נופל רחוק מהעץ)?
ואיך כך פתאום יצאה לו קללה, מהפה שתמיד מדבר בחוכמה, מהפה שרק
מילים של היגיון הוא פולט, איך פתאום נפלטה לו הקללה כעת? האם
הרגזתי אותו עד כדי כך, שלרוקן את בטנו הוא היה מוכרח, ולמרות
ששנינו יודעים שזו האמת, יש דברים שלא צריכים לצאת, פשוט לא
צריכים, זו עובדה ידועה, כי להטיח אמיתות גם אני יכולה, רק שלא
בא לי לראש שום דבר עכשיו, וגם אם היה, הייתי חושבת יותר מפעם
אחת, לפני שהייתי זורקת בוץ בפרצופו היפה, מודעת למה שיוצא לי
מהפה. אך הוא - כבר אמרתי, אולם אחזור ואומר - הוא מתפרץ ופיו
משוחרר, משוחרר אולי יותר מדי, יש כאלה שיגידו, משוחרר כמו
אסיר שברח מהכלא וסוף-סוף יכול להסתובב חופשי. אבל אם ככה
חופשי - אז לא איתי!

כי אחרי כל הצעקות (ולפעמים גם צרחות), ואחרי כל הרוגז
והדמעות, אז אחרי כל זה הוא פתאום קרא לי כלבה.
כלבה?! אני כלבה???
אני, שיודעת לשמור על הבית - גם כשהוא הולך למילואים.
אני, שמשתדלת לשמור על גופי - גם כשהוא הולך לשטחים.
אני,  שמשירה המון שערות במקלחת אבל גם דואגת לנקות.
אני, שמלקקת לו כל חלק בגוף, ולא מפסיקה עד שהוא מתחיל לרעוד.
אני, שחושפת שיניים בכל פעם שעוברת לידו בחורה.
אני, שמזילה ריר על הידיים כשאני ישנה.
אני, שזוקפת אוזניים כשהוא עולה במדרגות.
אני, שמחכה לו על ארבע עם רגליים פשוקות.
אני, שמיללת לתקרה כשאני רוצה תשומת לב.
אני, שמיללת כשהוא בתוכי שישמע את קולי הערב.
אני, שצריכה שיוציא אותי לפחות פעמיים ביום!
אני, ששונאת לצאת בגשם, אך מתה על החום.
אני, שעושה תמיד מה שהוא אומר לי לעשות.
אני, שמצפה לקבל תמורה אך לא אומרת מילה גם כשמקבלת נזיפה.
אני, שמורידה את ראשי אל זרועותיו רק כדי שיתחיל ללטף.
אני, שמריחה מרחוק מתי הוא שמח, מתי הוא כועס ומתי הוא סתם
עייף.

נכון, אני יודעת שכלבה זו לא מילה כזו קשה או מלוכלכת.
ואם זו לא היתה האמת - לא הייתי הולכת!