מי לקח לך את השקט
ושתל בך את הקור
מבחוץ אש מתפרצת
מיליון גוונים
ובפנים הכל שחור

מי צייר לך את הקשת
במסלול מעוף של יד
ולימד אותך לגעת
מן המרחק
תמיד על יד

איך פסקו מילים מאומר
ודמעות חדלו לכאוב
והצעקה קורעת
בדיוק כשאת קרוב

מי טילטל את חדרייך
ופרע את תמימותך
והלם בתשוקותייך
כשליטף
את פצעייך וגופך

הדמעות פסקו מעצב
והחיוך צף לטשטש
כשהצעקה קורעת
בדיוק כשזה רוגש

ובעינייך ראיתי אותו
בוער סביבך בדמותי
ובשפתייך בכיתי אותו
כשחייכת אותי