[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיצפיצון וילו
/
מחלקה סגורה

לחייה עלו וקצוות שפתותיה היו שלוות והיה ניראה זה כאילו היא
מחייכת.
עיניה היו אטומות, מזוגגות ולא הראו שום סימן ואף לא זכר
לשמחה. האושר היחיד שהיה בגופה, היה מפוזר, חתיכות חתיכות
כשרידים תחת ציפורניה.היא ישבה בפינת החדר, חצי גב על קיר אחד
וחציו השני של גבה על קיר אחר. ארבעת הקירות ניראו אותו הדבר,
לבנים וחלקים.
לעיתים היא אפילו חשבה שאין כלל הבדל בין הקירות. אך במהרה
בתוך השיעמום והשיגרה הנוראית הזאת, היא למדה להמציא לעצמה
סימנים שונים בין הקירות ובכל יום הייתה מתיישבת בפינה אחרת
מזאת שישבה בה אתמול. היה לה שקע ליד התיקרה בקיר הראשון, בקיר
השניה היא חרטה בציפורניה את שמה בכתב קטן קטן ובצידו השני
עמדה הדלת, על הקיר השלישי היו סימניו של חלון שנסגר בצורה
מכוערת והשאיר אחריו ארבעה קוים לבנים מלוכלכים שניבדלו מצבעו
הזח של הקירות ומתחתיו הייתה הספק מזרן ספק מיטה שלה והקיר
הרביעי היה ריק. טהור. היא שנאה אותו יותר מכל הקירות בחדרה
הקטן.
החדר היה קטן מאוד. הוא הכיל שני מטר לאורכו, שני מטר לרוחבו
ושני מטרים לגובהו. על אף שהיה קטן וריק, הוא היה כל עולמה
במשך השבע שנים בהן שהתה בבית החולים הפסיכיאטרי. מעולם לא
הצליחו "לפצח אותה". היא חשבה שזה טוב, היא התביישה בעצמה, במה
שעוללה לעצמה, במה שהמשיכה לעולל ובמה שעוללו לה שם בחוץ ואסרו
עליה לדבר על כך. היא הייתה מענישה את עצמה בעזרת הפרעות
אכילה, שהחלו כאנורקסיה ועברו לבולימיה ומשם לאכילה כפייתית
וחוזר חלילה, וכך נדדה בין הפרעות האכילה הללו. היא הייתה
חותכת את עצמה, עם כל חפץ חד שרק יכלה להשיג. תחילה היא אושפזה
במחלקת המיון של בית החולים, בחדר דומה מאוד לזה שעברה אליו
לאחר ששהתה בבית החולים כחצי שנה. לאחר מס' ימים שהגיעה למחלקת
המיון העבירו אותה הרופאים אל מחלקה אחרת. לחדר יותר גדול,
יותר פרטי. היו בו מיטה ממוצעת, שידת ספרים, שולחן כתיבה ובו
מגירות קטנות שהיו בהם כלי כתיבה וחפצים אישיים רבים. יום אחד
יצאה המתנדבת הטריה של המחלקה בצעקות מחדרה, פניה חיוורות
ומוועתות, גופה רפה ורק ידייה היו מכווצות לאגרופים מבוהלים.
שלושה רופאים פתחו בריצה לעבר החדר שממנו בקעה הזעקה. היא
הייתה שם, מוטלת על הרצפה ומחוסרת הכרה. מידיה נזל דם אדום
כהה, סמיך. ולידה שכבה בתמימות סכין חמאה. אחד הרופאים מיהר
לפנות את המתנדבת המבוהלת אל חדר אחר בעוד ששאר הרופאים טיפלו
בה. היא הובהלה שוב למחלקת המיון, שם פצעיה החיצוניים נחבשו
והיא קיבלה עירויי דם וזריקות. הרופאים ניצלו את חוסר הכרתה
ובדקו את שאר גופה, היא הייתה מכוסה חתכים ושריטות ופצעים
גרוטסקיים למדי. לאחר שפצעי גופה החלימו לגמרי ולא היה חשש
שתפתח אותם שוב, היא הועברה למחלקה אחרת בבית החולים שם היא
קיבלה את החדר המבודד והריק הזה. לאחר זמן מה התברר לה שהיא לא
בודדה כל כך ומיוחדת כל כך כפי שחשבה ובאותה המחלקה ישנן עוד
המוני נשים כמוה. בחדרים לבנים וריקים בדיוק כמו החדר שלה. רק
שאסור היה לה לראותן. ובאמת היא לא ראתה את אותן הנשים מעולם,
רק שמעה את בכיין ואת צעקותיהן וגחמותיהן שהושלכו אל עבר
המעברים דרך חורי האיורורים שבתחתית הדלת. אבל רק היא שתקה
לגמרי.
לזמן לא היה חשיבות בעיניה, ימים הפכו לשנים ושנים הפכו
לשניות, וכל הזמן הזה היה חסר משמעות וטעם. בפגישות שהיו לה עם
צוות הפסיכיאטרים הבכירים ביותר בבית החולים היא רק שתקה וישבה
מבלי לזוז. פסיכיאטרים ופסיכולוגים שהיו חדשים בשבילה היו
ניבהלים וקוראים לפרמידיקים שיבואו להנשים אותה, כי היא לא
נושמת. נשימותיה היו קטנות מבולגנות והן לא סיפקו אותה לעולם.
היא תמיד הייתה חיוורת.  גופה צנום ורזה ועצמותיה הקטנות
בולטות מאוד.  
היא הייתה נינעלת במבטה על עיניו של האדם שישב לידה או מולה
והייתה נישארת "תקועה" שם. במשך הזמן שהייתה בפגישות הללו היא
לא הייתה משנה את מצב גופה ולא הייתה מראה שום הבעת פנים. היא
הייתה אטומה, קרה ומרוחקת אלפי קילומטרים מהם. מכולנו.
היא עברה בין פסיכולוגים ופסיכיאטרים רבים ומגוונים, מכל העדות
והגוונים והגזעים והמינים. ואת כולם היא זכרה. היא מעולם לא
אמרה לאף אחד, ולמען האמת היא גם מעולם לא אמרה שום דבר,  אבל
היא זכרה אותם, והיא אהבה את כולם. היא העריצה כל אחד מהם על
תבונתו ועל נסיונו לעזור לה. אבל היא לא רצתה שיעזרו לה, היא
גם לא רצתה לעזור לעצמה.
פסיכולוגית אחת ביקשה לעשות לה בדיקות פיזיות וגנטיות בתקווה
למצוא מחלה תורשתית או מום מלידה שמשפיע עליה. הרופאים לא מצאו
דבר, כאילו שזה לא היה ברור כבר שזה מקרה חסר תקווה.
היא אובחנה ע"י כל פסיכיאטר ופסיכולוג כחולת נפש בעלת מחלה
אחרת. רק תגידו את המחלה, היא כבר אובחנה גם בזה כניראה. היו
שם את כל הסימנים, היא הייתה אנורקסית, אנורקטית ובולימית, היא
עסקה רוב הזמן בהרס עצמי ובהרבה מין. כשהייתה לבדה היא הייתה
מאוננת. "מין אפל" כינו את זה בבית החולים. היא הייתה מחדירה
אל גופה חפצים קשים בעלי פינות חדות שהיו פוצעות אותה כל פעם
מחדש. כשהייתה נכנסת אחות או רופא היא הייתה ממשיכה, לא היה לה
אכפת. היא לא חשבה שזה משהו שהוא לא בסדר.
הפסיכיאטרים ברובם קבעו שהיא פשוט נהנת להכאיב לעצמה והעירבוב
בין מין לכאב, מרגש אותה כיון שזאת החוויה האולטימטיבית
בעבורה- שילוב של שני דברים שהיא כל כך משתוקקת אליהם.
הפסיכיאטרים ברובם טעו.
הוריה עקרו למדינה אחרת "אנחנו פותחים דף חדש. ברגע שהיא תוכל
להצטרף היא תטוס אל ביתנו החדש ותהיה נורמאלית" הסבירו הזוג
בחיוך ושמחה רבה לעובדת הסוציאלית שהייתה אחראית עליה. היא לא
ידעה על זה. היא העדיפה שלא לחשוב על הוריה הרבה, אבל כיון
ששום דבר לא קרה סביבה מלבד אותה שיגרה הורגת, הוריה עלו
במחשבותיה פעמים רבות. רגשותיה כלפיהם היו מעורבים, היא אהבה
אותם מאוד וקיוותה למצוא בעצמה מחילה בשבילם ולחזור אליהם
ולהיות אותה בת מושלמת שתמיד חלמו עליה, אך היא לא רצתה להיות
כה אומללה ועצובה שוב. היה ניתן להגיד שהיא אפילו "נהנתה"
משהותה בבית החולים. היא יכולה להיות חופשיה מאוד בתוך הכלא
הסגור הזה. בכלא החופשי שבחוץ היא לעד הייתה אסירה שתנועותיה
רגשותיה ומחשבותיה היו אסירות גם כן. פה היא לפחות יכלה שלא
לפחד. היא ידעה שייקח להם הרבה זמן עד שישחררו אותה, כי אנשים
הם שאפתנים, הם תמיד רוצים להצליח יותר, לעלות אחד על השיגיו
וכישוריו של השני. ביום הראשון בו פתחה את עיניה לאחר שהגיעה
לבית החולים לאישפוז במחלקת המיון בפעם הראשונה, היא הייתה
חסרת הבעה. מידי פעם שלפה חיוכון קטן וכמעט בלתי מורגש
כשהסבירו לה שהיא תתאשפז פה זמן מה. הוריה סיפרו שהיא שותקת
כבר זמן רב, למעשה, בתקופה האחרונה היא שתקה כל הזמן ורק מידי
פעם הרשתה לעצמה להביע את רגשותיה ע"י הבעות פנים קטנות וכמעט
בלתי מורגשות. אך הוריה לא שמו לב כל כך.
לאחר שבע שנים של נסיונות כושלים לניתוח אופיה ובעיותיה, היא
שוחררה מבית החולים. אנשי המיקצוע שלה לא באו להיפרד. "זה פשוט
יום החופש שלהם" הסבירו לה צוות האחיות. היא ידעה שהם התביישו
מידי להגיע. הן היו אדיבות אליה, כתמיד. הן חיבקו אותה והיא
נירתעה ממגען, אך סבלה בשקט. חפציה הוחזרו לה, זוג מכנסי ג'ינס
קרועים שהיו גדולים עליה בשתי מידות, חולצה ארוכת שרוולים לבנה
עם פסים אופקיים שחורים ועבים ונעלי סניקרס בלויות. בגדיה היו
מכובסים ומגוהצים. האחיות נתנו לה את הבדגים שהיו מקופלים
בערמה מסודרת ועליהם הסניקרס והובילו אותה אל חדר ריק שם היא
החליפה את בגדיה ומסרה בחזרה את הבגדים של בית החולים (חליפה
בלי ריצ'רצ'ים ובלי כל דבר קשה אחר עליהם, שעלול לשמש ככלי עזר
לפגעיה עצמית או בריחה).
האחיות ליוו אותה דרך המסדרונות והמחלקות השונות, פותחות
ונועלות אחריהן את הדלתות הכבדות, אל הדלת הראשית. היא יצאה אל
הרחוב הראשי בעיר הסואנת שבלעה אותה אל תוכה.
היא התיישבה על הספסל שניצב כמספר מטרים ספורים מהכניסה הראשית
לבית החולים ופרצה בבכי מר.




אני אומנם שונאת לכתוב סיפורים בלי סוף, אבל אני חושבת
ש"הסוף" הזה מתאים פה מאוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אין דבר כזה
סלוגנים קלים"






ביג מק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/2/05 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיצפיצון וילו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה